מאמרו של משה דוד קאסוטו – שירת העלילה בישראל

תרגיל תגובה – מאמרו של משה דוד קאסוטו – שירת העלילה בישראל

קיומה של שירת עלילה בתרבות בני-ישראל אינו נזכר במפורש במקרא. עם זאת, משה דוד קאסוטו מחפש במאמרו[1] רמזים לקיומה. הוא מוצא מספר ראיות לקיומה של שירה קדומה שנגנזה או אבדה במהלך ההיסטוריה. הראיה הראשונה לדעתו היא הצורך שהיא ממלאת בתולדותיו של עם. שירה אפית היא מסורת סיפורית שמרתקת את ההמונים ועוברת מדור לדור, בעודה מפתחת ובונה את האתוס התרבותי. השירה האפית היא גם זו שמשלהבת את העם ומלכדת אותו בתקופות קשות. לא פלא שניתן למצוא שירי-עלילה בעמים רבים, מתקופות שונות ובאזורים שונים ברחבי העולם, בין היתר בעמים הקרובים גיאוגרפית לתרבות ישראל – לדוגמא, התרבות המסופוטמית והכנענית.

ראייה שנייה לקיומה של שירה אפית קדומה הוא מוצא ברמזים ובהפניות של נביאי ומשוררי המקרא לעניינים הנזכרים בשירים האפיים של עמי-המזרח, אשר מסתפקים ברמז קל בלבד ויוצאים מנקודת הנחה שהעניין מוכר וידוע לציבור השומעים. קאסוטו מניח שאין זה סביר שנביאי ישראל ייפנו למקורות תרבותיים זרים, מה גם שבמקרים הנידונים אלוהי-ישראל הוא האל המהולל, ולא אלי העמים האחרים. הרמיזות וההפניות הללו מאופיינות בצורה ובביטויים שיריים קבועים ותבניתיים.

אופיין השירי של ההפניות הוא גם הראייה השלישית לטענתו של המחבר. השימוש בחזרות, בפעלים מסויימים (שורש ז.כ.ר, שורש ג.א.ה) ובביטויים דרמטיים ("וישא עיניו וירא" לדוגמא) נפוץ במקרא, ולאו דווקא בהתאמה להקשר הסיפור. קאסוטו טוען כי זהו רמז לשימוש נפוץ ונרחב יותר בביטויים אלו, וסובר שהשימוש בו היה בטקסט תרבותי בעל אופן שירי-אפי.  מתוך אלו טוען המחבר לקיומה של שירה האפית של בני-ישראל.

עם זאת, השירה האפית אינה מופיעה במקרא. קאסוטו טוען שהשירה האפית נגנזה בשל היסוד האלילי שבה.[2] השירה הקדומה הושפעה ככל הנראה משירי העלילה של התרבויות השכנות, והיא התייחסה אליהם ואל האמונה הפוליתיאיסטית הרווחת באזור ובתוך בני-ישראל. לא פלא אם כן שאין היא נזכרת במקרא בצורה מפורשת, אלא רק בעקיפין ובמרומז. גם אם סגנונה וצורתה של השירה האפית התאימו ליצירה המקראית, היא עמדה בסתירה מרכזית וברורה מבחינת תוכנה הדוגמטי, ולכן נגנזה מן המקורות הקדומים. לאחר שסכנת העבודה הזרה חלפה, יכלו לחזור ולהופיע מאפיינים שונים שלה בתרבות ישראל, כפי שניתן לראות באגדות התלמודיות, במדרש ובאגדות הקבלה.

נדמה שהמחבר המקראי היה מודע לעקרונות תורת הפונקציונאליזם של רדקליף-בראון.[3] מתוך הבנה כי שירת העלילה מהווה לא רק כלי לשלהוב העם לפני קרב או להאדרת שמו של האל אלא שיש לשירה זו גם תפקיד בעיצוב החברה והנורמות המקובלות בה, בחר המחבר המקראי לגנוז אותה מהטקסט המקראי. זקוביץ ושנאן טענו שהמחבר המקראי עשה מאמצים רבים כדי להפריד בין אברהם לאלילות[4] במטרה למנוע לגיטימציה לאלילות בבני ישראל. נדמה שכך הדבר גם בעניין השירים האפיים, התוכן נבחר בקפידה כדי לעצב את האתוס של העם, ומה שלא התאים – נגנז.

---

[1] משה דוד קאסוטו, "שירת העלילה בישראל", ספרות מקראית וספרות כנענית כרך א', ירושלים: מאגנס תשמ"ג (במקור פורסם ב-תש"ג-תש"ד – 1943), עמ' 90-62

[2] קאסוטו מציין אפשרות נוספת על-פיה טקסטים רבים אבדו בתקופת עזרא ונחמיה מסיבות שאינן בשליטת העם. שם, עמוד 85.

[3] The Andaman Islanders by A.R. Radcliffe-Brown, Glencoe, Illinois: the free press 1948

[4] יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל-אביב: משכל 2004, עמ' 137-129