Skip to content

קובר וביאליק – המשפטן והמשורר

אפריל 10, 2010

מאמרו של רוברט קובר (Cover), 'Nomos and Narrative', ומאמרו של חיים נחמן ביאליק, 'הלכה ואגדה', עוסקים באותו נושא.[1] קובר וביאליק, בוחנים – כל אחד בדרכו שלו – את אופי הקשר בין הנרטיב והקודקס. הם מעלים שאלות הנוגעות לאופן בו החוק מקבל את משמעותו החברתית וכן כיצד נוצר הנומוס, העולם מבוסס הנורמות שאנו חיים בו. נדמה כי השקפתו של קובר הושפעה רבות מעולם התוכן היהודי, ואכן, נמצא כי מספר חוקרים ערכו ניתוח של גישתו של קובר לאור השערה זו, ואף ערכו השוואות למאמרו של ביאליק.[2] אנסה לתאר את האופן בו נוצר החוק על-פי גישתו של קובר, ובדרך זו לבאר כמה מן המושגים בהם הוא עושה שימוש, וכן להשוות את גישתו לזו של ביאליק.

קובר טוען כי חוקים נחקקים תמיד ביחס למצב-עניינים כלשהו, עכשווי או קדום, אמיתי או מומצא, רצוי או שאינו רצוי. החוק תמיד מבטא יחס כלשהו אל המציאות,[3] אך החוק מאפשר דבר מה נוסף, הוא מהווה גשר בין מצב העניינים המצוי לזה הרצוי. ספר החוקים הופך את 'המציאות הרצויה' מאידיאה מופשטת למערכת של ציווים קונקרטיים, מעיין מפת-דרכים המראה כיצד להגיע אל 'וגר זאב עם כבש'.[4] ביאליק מעלה טענה דומה: "אני רואה מתוכה [ההלכה] עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים צורות חיים קימות ומוצקות , צורות של מעשים."[5]

אך כיצד נדע מהו מצב העניינים הרצוי, מהם 'רצונה ומשאות נפשה' של האומה? לשם כך, על-פי ביאליק, קיימת האגדה: "האגדה היונקת מעולם האצילות, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית."[6] על פי קובר, את התשובה לשאלה זו נוכל למצוא בנרטיב הקולקטיבי של החברה. הנרטיב הזה אינו מוגבל מבחינת סוגה – סיפורי היסטוריה, בדיה, טרגדיה, קומדיה או כל סוגה אחרת – כל עוד הוא משותף ומקובל על חברי הקהילה. קובר אף מרחיב את תפקידו של הנרטיב ורואה בו גם מעיין ארגז-חול להתנסויות במצבי-עניינים חלופיים:

"]The narrative allows us to explore] not only the "is" and the "ought," but the "is," the "ought," and the "what might be."[7]

למעשה, המושגים של ביאליק וקובר די חופפים. שניהם מסכימים כי האגדה-נרטיב היא זו שנותנת להלכה-קודקס את משמעותו, וכי קיומה של אגדה ללא הלכה, או הלכה ללא אגדה, אינו מעניין במיוחד, ובוודאי שאינו משקף את פני החברה או המציאות.[8] שניהם מסכימים כי שני המושגים כמעט אינם ניתנים להפרדה, וכי ביחד, הם מרכיבים את העולם הנורמטיבי בו אנו חיים. במילותיו של ביאליק: "זו נותנת אויר לנשימה, וזו רגל לעמידה, קרקע עולם. זו מכניסה את היסוד הנוזל והשוטף, וזו – את היסוד המהוה והמקים."[9]

היכן ניכר הבדל בין גישותיהם של קובר וביאליק? קובר מתאר תהליך בו מתוך הנרטיב נוצר החוק, ולאחר יצירה זו, הן הנרטיב והן החוק, הופכים סטאטיים במידת מה, ואינם עוברים שינוי או עיבוד ככל שהזמן עובר והחברה משנה פניה.[10] התהליך אותו מתאר קובר הוא חד סטרי במהותו, שאינו משתנה ואינו חוזר על עצמו. לעומתו, ביאליק מתאר תהליך מחזורי: "הפרוצסים של היתוך וגיבוש בהלכה ואגדה נראים בעליל ביחוד בעתים של "מהפכות" ומתן חוקים חדשים והם גלויים וידועים לכל. ההלכה הישנה שנפסלה יורדת אז שוב אל מצרף הלב וניתכת לאגדה – כיוצא בה או לאו כיוצא בה – וזו חוזרת משם כשהיא צרופה ובאה לדפוסי המחשבה והמעשה, מקום שהיא מתגבשת שם שוב להלכה, אבל בדמות מתוקנת או מחודשת."[11] למרות זאת, גישותיהם של קובר וביאליק לא עומדות בסתירה. נדמה כי קובר עושה מהלך של "זום-אין" על שלב אחד ממחזוריה של האגדה-הלכה על-פי המודל של ביאליק.

לסיכום, על אף שנדמה כי ביאליק מהלל את ההלכה על חשבון האגדה, בעוד שקובר משבח את האגדה על חשבון ההלכה, שניהם מסכימים כי, למעשה: "ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת."[12] או כפי שכתב סמואל לוין בסיכום מאמרו:

"Cover does not need to devise a method for connecting nomos and narrative, because he starts from the premise that they are already inherently and inextricably linked."[13]


[1]. Cover, M. Robert, The Supreme Court, 1982 Term, Foreword – Nomos and .Narrative, 97 Harvard Law Review 4, 1983; ביאליק, חיים נחמן, הלכה ואגדה

[2] למשל, ראה: Levine, Samuel J., Halacha and Aggada: Translating Robert Cover's Nomos and Narrative, 1998. Utah Law Review, Vol. 1998, No. 4, 1998.  <http://ssrn.com/abstract=1287451&gt;

[3] קובר, עמוד 23.

[4] שם, עמודים 9-10.

[5] ביאליק, עמוד רכ'.

[6] שם, שם.

[7] קובר, עמוד 10. על כך כתב לוין, עמוד 501.

[8] ראה ביאליק עמוד רכא' ; ראה קובר עמוד 5.

[9] ראה ביאליק, עמוד רכא'.

[10] בתיאור זה יש מן הפשטנות, שכן קובר כותב על נומוס יוצר (Paideic nomos), לעומת נומוס משמר (Imperial nomos). הנומוס הפיידאי יוצר חברה נפרדת ומתבדלת, בעוד שהנומוס האימפריאלי משמר את מבנה החברה הקיימת, ומונע פיצול והתפלגות לכיתות. ואף על פי כן, שניהם אינם עוסקים בתהליכי שינוי והתפתחות – לפחות כאלה שאינם נוגעים להגדרת זהות עצמית שמבוססת על יחסי ניגוד לאחר – בתוך החברה הקיימת.

[11] ביאליק, עמוד רטז'.

[12] שם, שם.

[13] לוין, עמוד 504.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: