Skip to content

מובן הוראה ואמת – עיון במאמר "על מובן והוראה" לפרגה

אפריל 21, 2010

בתחילת מאמרו מעלה גוטלוב פרגה שאלה הנוגעת להגדרת יחסי הזהות.[1] פרגה שואל מהם האברים הזהים על-פי הביטוי "a=b" – האם אלו הם העצמים "a" ו-"b"  או שמא רק שמותיהם או סימניהם של העצמים הללו? פרגה מוסיף ומחדד את השאלה בעזרת השוואת הביטוי "a=b" לעומת הביטוי "a=a", ודיון במסקנות העולות מהשוואה זו.

בעבר הניח פרגה כי האברים הזהים בביטוי הם שמותיהם של העצמים.[2] טענה זו מקורה בהבחנה בין טיבם של הביטויים "a=a" ו-"a=b". הראשון הוא ביטוי אפריורי, ולמעשה הוא אינו נותן לנו מידע חדש על העצם, או על יחסו לעצם אחר. לעומתו, הביטוי השני מוסיף לנו מידע על הקשר בין שני העצמים, ולא בכל מקרה ניתן להגיע אליו אפריורית. אילו האברים אליהם הביטוי "a=b" מתייחס כזהים היו העצמים לא היה הבדל במידע שמספקים הביטויים השונים. מכך הגיע פרגה למסקנה הראשונית כי הביטוי אינו מתייחס לעצמים, אלא רק לשמותיהם. כלומר, "a" ו- "b" זהים בכך שהם מסמנים אל אותו עצם.

אך תשובה זו אינה ממצה לדעתו של פרגה. לדידו, הקשר בין מסמן למסומן הוא שרירותי. לכן, בביטוי "a=b" אין משמעות לזהותו של המסמן "b",[3] כל עוד נשמר הקשר בינו ובין העצם אותו הוא מסמן (וכל עוד העצם המסומן הוא גם העצם המסומן של "a"). הזהות של שני האברים בביטוי אינה בכך שהעצמים אותם הם מסמנים זהים, גם לא בכך שהמסמנים עצמם זהים; הזהות בין האברים היא בכך ששניהם מתפקדים כמסמנים של אותו עצם.

ההפרדה בין העצם האובייקטיבי והמסמן הסובייקטיבי (במובן בו כל אדם רשאי לקבוע כי אירוע או עצם כלשהו הוא מסמן למשהו) והחיפוש אחר הזהות במישור הביניים שביניהם הם צעדים בכיוון חדש ומעניין, אך פרגה טוען כי בגישה זו המידע הנוסף שנקבל על העולם מוגבל ביותר. המידע החדש שנקבל הוא ששני השמות ("a" ו- "b") מסמנים עצם אחד, אך לא נוכל לדעת את זהות המסמנים, את זהות העצם, או באיזה אופן השמות מסמנים אותו. בנקודה זו נדרש פרגה למושג חדש, המובן.

המובן על פי פרגה הוא הנחיות הגעה אל 'היעד המבוקש', העצם המסומן – הוא הוראתו של המסמן. המובן נמצא בין ההוראה האובייקטיבית (היא מפנה אל המסומן – אובייקט) לדימוי הסובייקטיבי (כיצד כל סובייקט תופס את המסומן). הוא אינו אובייקטיבי מפני שהוא מורה כיצד להגיע אל המסומן מנקודת מבט יחידה, אך הוא משותף לכל מי שמאמץ את אותה נקודת מבט, ועל כן גם אינו סובייקטיבי. פרגה מביא דימוי מאיר עיניים ומשווה את המובן לעדשת טלסקופ: "התמונה שבטלסקופ היא אמנם חד-צדדית – היא תלויה בנקודת התצפית; אף על פי כן היא אובייקטיבית, מבחינה זו שהיא יכולה לשמש מספר צופים."[4]

פרגה טוען כי המובן והדימוי שונים באופן מהותי. אנסה לבאר מעט טענה זו. הדימוי שבעיני רוחו של אדם מושפע מחוויותיו האישיות, מזיכרונותיו, מתחושותיו, מרגשותיו וממאפיינים נוספים הייחודיים לו (למשל, מאפיינים גופניים כגון מבנה המוח או מבנה הרשתית). כמעט בכל רגע נתון ניתן למצוא באותה כיתה באוניברסיטה סטודנט אחד, לפחות, שקר לו וסטודנט אחד, לפחות, שחם לו. תפיסתנו את העולם סובייקטיבית לחלוטין. היא משתנה מאדם לאדם, ויותר מכך, תפיסתו של אדם משתנה מרגע לרגע. לא כך הם המובנים. המובן נהיר לרוב דוברי השפה, הוא קבוע ואינו משתנה. לכל ביטוי יש מובן שאינו תלוי בסובייקט, לעומת הדימוי שהוא סובייקטיבי לחלוטין.[5]

מהוראה ומובן של שמות עובר פרגה לדון בהוראה ומובן של משפטי חיווי. פרגה אינו מסביר באופן מפורש מדוע לדעתו גם לפסוקים יש מובן והוראה, ולא רק לשמות פרטיים, אך אנסה להסביר זאת ברוח דבריו של פרגה.

פרגה עוסק בקשר שבין השפה והעולם. השפה היא תקשורת, אמצעי להעברת מידע. ציון שמות פרטיים בלבד אינו מהווה שפה ואינו מתאר את העולם – כדי להעביר מידע יש גם צורך בתיאור היחסים בין העצמים השונים.[6] פרגה כותב כי "פסוק כזה [משפט חיווי] מכיל מחשבה,"[7] אך אינו מפרש, או מגדיר מהי מחשבה. לצורך הדיון אגדיר מחשבה כאמירה הנותנת מידע  על היחס בין עצמים, שניים או יותר. העצמים יכולים להיות שמות פרטיים או תכונות, כלומר, פרדיקטים. לפי הגדרה זו, המחשבה העומדת בבסיס המשפט "דני יפה" נותנת מידע על היחס שבין דני והיופי. ברור לי כי אני נכנס לבור שיהיה קשה לצאת ממנו, ולכן אשתדל להמשיך בזהירות.

עניין נוסף המעסיק את פרגה הוא חתירת האנושות לאמת. פרגה כותב כך: "המחשבה מאבדת בשבילנו מערכה, ברגע שאנחנו מבחינים שאחד מחלקיה חסר הוראה […] אך למה נדרוש בכל שם עצם פרטי הוראה בנוסף על המובן? מדוע לא נסתפק במחשבה? הרי זה מפני, ובה במידה, שאנו מעוניינים בערך האמת שלו."[8]

פרגה מעלה שאלה הנוגעת לקשר בין השפה והעולם. הכלי באמצעותו בודק פרגה האם השפה מייצגת את העולם כראוי הוא בדיקת ערך האמת של מחשבה כלשהי.[9] פרגה טוען כי הקשר שבין מחשבה וערך האמת שלה דומה לקשר בין המובן וההוראה בשמות פרטיים. אחזור לרגע לדימוי הטלסקופ: עדשת הטלסקופ, מובנו של המשפט – המחשבה, מראה לנו כיצד להגיע אל הירח, הוראתו של המשפט – ערך האמת שלו.

פרגה טוען כי היחס בין המחשבה וערך האמת שלה אינו דומה ליחס בין שם פרטי לפרדיקט, ומביא כדוגמא שני משפטים: "5 הוא מספר ראשוני" ו- "המחשבה ש-5 הוא מספר ראשוני היא אמיתית." לטענתו, המחשבה העומדת בשני המשפטים זהה, כיוון שמעצם היותם משפטי חיווי, עומדת בבסיסם טענה כי תוכנם אמיתי.[10]

ברצוני לבדוק האם קביעתו כי בבסיס שני המשפטים מחשבה זהה באמצעות הצרנת המשפטים. איני יודע אם פסוק ובו פרדיקט של פרדיקט הוא נב"כ, לכן אני מציע שתי הצרנות:

הצרנות המשפטים

מהצרנת המשפטים ניתן לראות בבירור כי הם אינם מספקים את אותו מידע על היחס בין העצמים, וכי בבסיס המשפטים, גם כאשר ניקח בחשבון את הנחתו של פרגה בדבר השפעת המבנה התחבירי על התוכן, אינה עומדת אותה מחשבה. הנושא של המשפט הראשון הוא המספר 5, ובמשפט השני הנושא הוא המחשבה.

פרגה טוען כי "נושא ונשוא הריהם (על-פי מובנם הלוגי) חלקי מחשבה […] הצירוף של נושא ונשוא מוביל תמיד רק למחשבה, לעולם לא מן המובן אל הוראתו […] אל ערך האמת שלה. […] ערך האמת […] אינו יכול להיות חלק של מחשבה, כי אין הוא מובן, אלא אובייקט."[11] ואולם, במקרה זה ערך האמת של הפסוק אינו מוצרן. את הפרדיקט "x אמיתי" ניתן להחליף ב"את x  אמרתי אתמול," או בפרדיקט אחר, וטענתי בדבר ההבדל במחשבה תעמוד בעינה.


[1] פרגה, גוטליב. "על מובן והוראה". שושנה שוורץ וגלעד ברעלי (מתרגמים). עיון ל"ג תשמ"ד: 364-382.

[2] שם, עמוד 365.

[3] "אי-אפשר לאסור על איש לקבל איזה שהוא מאורע או אובייקט, המופק שרירותית, בתורת סימן של דבר-מה." שם, שם.

[4] שם, עמוד 368.

[5] פרגה טוען כי אף על פי שלכל סובייקט יש את הדימוי ייחודי של המציאות קיים דמיון רב בדימוים הסובייקטיביים. שם, עמוד 369.

[6] אלא אם בציון של שם פרטי גלומה כוונת הדובר להעיד כי המסומן של אותו שם פרטי קיים או ישנו. למשל בדוגמא הבאה: "מה יש במקרר? החלב שקניתי אתמול." התשובה היא ציון שם פרטי, והיא אינה משפט חיווי אך הרעיון העומד בבסיסה הוא: "בתוך המקרר יש את החלב שקניתי אתמול." "בתוך x יש y" הוא המבנה המתאר את היחס בין השמות הפרטיים "המקרר" ו"החלב שקניתי אתמול."

[7] שם, שם. אביא כאן את הערת השוליים של פרגה על המשפט הזה: "במילה מחשבה אינני רואה את הפעולה הסובייקטיבית של החשיבה, אלא את התוכן האובייקטיבי, המסוגל להיות קניינים המשותף של רבים." גם אני אתייחס למילה "מחשבה" באותו אופן.

[8] שם, עמוד 370; פרגה מסייג את אמירתו וטוען כי לא בכל משפט אנו מחפשים את ערך האמת שלו. לדידו, בשירה אפית לדוגמא, אין אנו מעוניינים בערך האמת של המשפטים כיוון שאנחנו מעריכים אותה על הדימויים והרגשות שהיא מעוררת בנו, בנוסף על צלילה הערבים, ולצורך כך די לנו במובנים. אני נוטה להסכים עימו על כך שגם קבוצת פסוקים אי-רציונאלית יכולה לעורר רגשות ודימויים חזקים ביותר – במיוחד כאלה הנוגעים לכאוס – אך לעניות דעתי, כדי ששירה אפית תרגש באופן עמוק יותר, היא חייבת שיהיה לחלקיה רצף הגיוני. בכדי שתתפתח עלילה נניח כי לפסוקים יש ערכי אמת, גם אם נזכיר לעצמנו כי מדובר בבדיה שערכי האמת שלה תחומים בגבולות הבמה או הדף.

[9] שם, עמוד 371.

[10] שם, שם. בתרגום לאנגלית טענתו קלה יותר להבנה:

"The truth claim arises in each case from the form of the declarative sentence."

Frege, Gottlob. “Sense and Reference,” The Philosophical Review 57.3 (1948):pp. 209-230. p. 216.

[11] שם, שם. ראוי לומר כי בפסוקים טאוטולוגיים ובפסוקי סתירה, הנושא והנשוא אכן יכולים להעיד על ערך האמת שלהם. הסתייגות זו היא המאפשרת קיום לידיעה אפריורית.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. אחד permalink

    ניתוח יפה מאוד! אהבתי במיוחד את החלק עם ההצרנה…

    • שמח שאהבת. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: