Skip to content

על המתודה של האפולוגיה – עיון בכתביהם של דקארט ואפלטון

מאי 8, 2010

אם לשפוט לפי "המאמר על המתודה",[1] שאיפת חייו של דקארט הייתה לגלות את האמת האחת והיחידה ולהגיע ל"ידיעת כל הדברים שרוחי מסוגלת להבינם."[2] בחיבורו, פורש דקארט את העקרונות שעל פיהם הוא נוהג בכדי לממש את שאיפותיו –  הכללים שבעזרתם הוא בוחן את המציאות וחוקר את העולם:[3] (1) יש לדחות כל טענה שיש בה ספק. (2) יש לחלק כל שאלה או בעיה למספר שאלות קטנות. (3) יש לסדר את השאלות הללו בהדרגה, מהקלה להבנה ופתרון אל הקשה והסבוכה. (4) יש לעבוד באופן מסודר, ולדאוג שאף שאלה או סעיף לא הושמטו. הקורא המודרני עלול למצוא את כללי המתודה הקרטזיאנית ברורים מאליהם. עובדה זו אינה מפחיתה מערכה של המתודה אלא היא עדות למידת הצלחתה והפנמתה כדרך החשיבה המקובלת.

מחיבורו של דקארט עולה רעיון הניתוק מסמכות חיצונית. לפי רעיון זה אין לקבל סברה או טענה ממקור חיצוני (למשל, החברה או הדת) כמובנת מאליה ואמיתית אלא יש לבחון אותה על כל מרכיביה ולהחליט האם היא תקפה או לא. רעיון נוסף העולה מגישתו של דקארט הוא מרכזיות האדם. נקודת המוצא שלו היא ה"אני" והאמונה ביכולתה של התבונה להבין ולחקור את העולם.

דקארט אינו היחיד, או הראשון, ששאף לגלות את האמת ולחקור את המציאות. קדמו לו רבים וטובים, אחד מהם היה סוקרטס.[4] מנאום ההגנה של סוקרטס ניתן לדלות את העקרונות בהם דגל בגישתו לחקר המציאות והפילוסופיה. בדומה לדקארט, סוקרטס מאמין כי הסגולה הטובה ביותר היא השאיפה לחוכמה: "כל עוד רוחי בי ואני יכול – לא אחדל מלשאוף לחוכמה ולעוררכם לדבר על לב כל אחד מכם שאפגש בו".[5] מציטוט זה עולה נקודת דמיון נוספת בין השניים. סוקרטס יצא אל הרחוב ודיבר עם אזרחי אתונה, בדיוק כפי שדקארט לא הסתפק במחקר עיוני בלבד אלא יצא למסעות וצבר התנסויות בעולם. שניהם מאמינים כי הדרך לחקר האמת היא במפגש עם העולם, ולא בהתבודדות, סגפנות  ועיון מחשבתי בלבד.[6]

דמיון נוסף בין השניים נמצא בכך ששניהם מאמינים כי חקר האמת הוא מסע אישי. סוקרטס טוען בתוקף כי הוא אינו מלמד, אלא רק מקשה בשאלות כדי לפטור את אזרחי אתונה מדעות סותרות. לגישתו, כאשר ההבנה וההכרה מגיעה מבפנים, ולא מגורם חיצוני, הן הרבה יותר חזקות ונכונות. לראיה, הדיאלוגים של סוקרטס מגיעים פעמים רבות לאפוריה – התשובה אינה ניתנת מפיו של סוקרטס ועל הקורא, או על השותף לדיאלוג, להגיע אליה בכוחות עצמו. בדומה לו, דקארט כותב במאמרו: "אציג את חיי כבתמונה, על מנת שכל אחד יוכל לחרוץ עליהם משפט." דקארט טוען כי אין זו מטרתו ללמד את ההמונים שיטה או דרך לחשיבה, אלא מציע להם לבחון בעצמם האם דרכו טובה ומועילה בעיניהם.

מנאומו של סוקרטס עולה כי הוא חשב ופעל על פי כללי המתודה של דקארט כ- 2000 שנה לפני שאלה הועלו על הכתב. סוקרטס אינו ממהר לקבל את דעותיהם של אחרים. הוא ספקן וביקורתי כלפיהן וכלפי דעותיו שלו.[7] סוקרטס דואג לחלק שאלות והוכחות למספר שלבים, ומתקדם מהקל אל הקשה להבנה.[8] בנוסף, סוקרטס בוחן טיעונים ביסודיות ראויה להערצה, ומקפיד שלא לדלג על אף שלב בהוכחה.

על אף הדמיון הרב, ישנם הבדלים בין סוקרטס ודקארט. המניע של דקארט הוא השאיפה לידע וחקר האמת. לעומתו, סוקרטס, על אף שמטרתו דומה, מונע מכוח שליחות אלוהית.[9] כמו-כן, דקארט מציע מודל מחשבתי, יש לו אמירה והצעה לשינוי דרך החשיבה. לעומתו, סוקרטס, על אף שפעמים רבות שאלותיו מנחות את שותפיו לשיחה אל תשובה מסוימת, לרוב אינו מגיע עם אג'נדה גלויה, ואינו פורש משנה סדורה.

הבדל נוסף בין הכתבים הוא מטרתו של הטקסט, וההקשר בו נכתבו הדברים.[10] שני הכותבים פונים אל קהל רחב. דקארט פונה אל הקורא ישירות וכותב בשפתו – צרפתית; סוקרטס פונה אל אזרחי אתונה. ואולם, לנגד עיניהם ניצבות מטרות שונות בפנייה רחבה זו. דקארט אינו מנסה לשכנע, הוא רק מניח את כללי היסוד של המחקרים והתיאוריה שהופיעו בהמשך אותו כרך.[11] לעומתו, סוקרטס מנסה להגן על חיו ולכן עושה שימוש באמצעים רטוריים תיאטרליים בהרבה.[12] דקארט שם דגש על לכידות וקוהרנטיות הנאמר, לעומתו, סוקרטס שואף לרגש ולשכנע את חבר השופטים.


[1] דקארט, רנה, מאמר על המתודה, בתרגום דורפמן, עירן, ירושלים: כרמל, 2008.

[2] שם, עמודים 41,35, 44.

[3] שם, עמודים 42-43.

[4] אפלטון, כל כתבי אפלטון, בתרגום ליבס, יוסף ג', תל-אביב: שוקן, 1997. "אפולוגיה של סוקרטס", עמודים 206-238.

[5] שם, עמוד 223.

[6] דקארט ראה בצבירת ההתנסויות שלב מקדים והכרחי לעיון המחשבתי ואינו שלל את העיון לחלוטין. ראה דקארט, עמודים 34-35.

[7] אפלטון, עמודים 212, 222.

[8] דוגמאות לכך ניתן למצוא לרוב בכתבי אפלטון. ראה לדוגמא השיחה של סוקרטס עם מליטוס, שם, עמודים 215-220.

[9] שם, עמודים 213-214.

[10] בפסקה זו אתייחס את סוקרטס כמחבר הטקסט, בהנחה כי אפלטון לא ערך את נאומו של סוקרטס באופן מהותי.

[11] יש שיאמרו שהמחקרים שהופיעו באותו כרך מהווים יישום של התיאוריה כפי שהיא מופיעה במאמר הפותח. ראה למשל במבוא מאת עירן דורפמן, דקראט, עמוד 11.

[12] ראה למשל דיאלוג התוכחה עם מליטוס, אחד התובעים במשפט. הערה 7 לעיל.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. דיאנה פינוס permalink

    באמת מעניין. לא סתם נקרא הרבה פעמים!

Trackbacks & Pingbacks

  1. 2010 סטטיסטיקה « דברים נאמרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: