Skip to content

ההזדהות ועונשה – העמדה המוסרית של הקורא בקומדיה לדנטה

אוקטובר 29, 2010
Entre la sensación anotada ("el empecinado asesino dejaba un rastro de ranchos quemados, de tristeza hosca…") y el relato que se persigue a sí mismo ("mi boca narra lo que mis ojos le contaron"), fluye la prosa en la página y a veces, desde ella, nos mira.

בין הרושם הנכתב ("הרוצח העקשן השאיר אחריו שובל של חוות שרופות, של עצבות שאינה ידידותית…") ובין האינטרוספקציה שרודפת אחרי עצמה (שפתי אומרות את מה שעיני סיפרו להן"), שטה הפרוזה על הדף ולפעמים, ממקומה זה, היא מביטה אלינו.[1]

מבוא

מקור המשיכה עבור הקורא ביצירה ספרותית הוא תחושת ההזדהות המתעוררת בקריאה. מגוון מושאי ההזדהות הפוטנציאליים של הקורא רחב ביותר: הוא יכול לחוש הזדהות עם הגיבור הראשי, אחת הדמויות המשניות, מצב הרוח והאווירה ביצירה ואפילו עם המחבר. על הקורא הנבון, המבקש להבין את כוונת המחבר ואת היצירה על בורייה, להיות ער לתחושת ההזדהות הזו ולהשתמש בה כמעין אינדיקאטור רגשי. כמו-כן, עליו להיות חד וחריף בקריאתו, שכן באמתחתו של מחבר מיומן נמצאים כלים באמצעותם ביכולתו לבצע מניפולציות על תחושת ההזדהות הזו. בעבודה זו אבקש לדון בעמדתו המוסרית של הקורא ביצירת המופת של אליגירי דנטה (Dante), הקומדיה,[2] תוך בחינה של רגשות ההזדהות שמעוררת היצירה בקורא. במהלכה, אדון ברגשות הזדהות שמושאם הוא גיבור היצירה וברגשות הזדהות שמושאם הוא מחבר היצירה. אנסה לברר את כוונתו של דנטה-המחבר[3] – מיהו מושא ההזדהות הרצוי בעיניו? באמצעות בירור זו אני מקווה לבחון כיצד, לדעתו של דנטה-המחבר, יש לקרוא את הקומדיה – האם כוונתו הייתה שהקורא ביצירתו יפיק לקח מוסרי כלשהו ומהו אותו לקח?

ההזדהות ועונשה

במהלך יצירתו, עושה דנטה-המחבר שימוש בנטייה האנושית להזדהות עם מצבים ועם רגשות מוכרים. נטייה זו באה לידי ביטוי הן ברחמיו ובהזדהותו של גיבור העלילה עם דמויות החוטאים שהוא פוגש בדרך,[4] הן בהזדהות אותה חש הקורא לאותם חוטאים והן בהזדהות הקורא עם רחמי הגיבור ודמותו. אולם, נדמה כי דנטה-המחבר אינו שבע רצון מהזדהותו של הקורא עם הגיבור. בעיניו, במרבית חלקי הקומדיה דנטה-הגיבור אינו ראוי להוות מודל לחיקוי, שכן תהליך השינוי שהוא עתיד לעבור בעקבות המסע מהתופת לעדן עודנו בחיתוליו, או לפחות עוד לא הושלם.[5]

כיצד באה לידי ביטוי מורת רוחו של דנטה-המחבר מדנטה-הגיבור? ניתן להבחין בה בקונפליקטים העולים ממפגשיו של דנטה-הגיבור עם החוטאים בגיהינום. כאמור, בתחילת המסע דנטה-הגיבור מזדהה עם החוטאים. דוגמא מובהקת לכך היא סירובו להכיר בנשמות הכלואות בסופת הגיהינום כחוטאים.[6] דנטה-הגיבור פונה אליהם כאל אבירים וגבירות, כאל רוחות סובלות ומעונות ואינו מתייחס כלל למרכיב האשמה או לכך שמעשיהם הביאו לענישתם. חוסר ההתייחסות לחטא מצידו של דנטה-הגיבור בולט במיוחד לנוכח הצגת הדמויות על-ידי וירגיליוס, אשר שם את הדגש באופן כמעט בלעדי על החטאים אותם ביצעו. בימינו הקונפליקט מתעורר ביתר שאת כיוון שהקורא המודרני (בניגוד לקורא בן תקופתו של דנטה או בימי-הביניים) מבין כי הקומדיה אינה 'יומן מסע'. האירועים והדמויות אותן פוגש דנטה-הגיבור בתופת לא הוכתבו על-ידי הגורל או יד אלוהית נעלמה. את הקומדיה כתב דנטה-המחבר. היה זה הוא שבחר את הגיהינום כמשכנם של פרנצ'סקה האוהבת שהייתה קורבן לתככים פוליטיים[7] ושל פייר דלה ויניה הנאמן שאיבד עצמו לדעת לאחר שנבגד.[8]

הקונפליקט מגיע לשיא באמירתו של דנטה-הגיבור לברונטו לטיני, שנענש בגלל שמועה בדבר היותו הומוסקסואל, על אף שהיה נשוי ואב לחמישה:[9]

'If all my prayers were answered'

I said to him, 'You would not yet

be banished from mankind'[10]

רצונו של דנטה-הגיבור מנוגד לרצונו של דנטה-המחבר, המקבל בקומדיה תוקף של רצון אלוהי. ייתכן כי סלחנותו כלפי חוטאים היא החטא בגינו דנטה-הגיבור יוצא למסע הטיהור דרך מדורי השאול, שנכונותו לקבל את חטאיהם של בני-אדם ורצונו הסותר את דבר האל – חמלה על מי שאינו ראוי לה[11] – הם סטייתו מדרך הישר.[12]

אם כן, דנטה-המחבר סבור שדנטה-הגיבור אינו ראוי להוות מודל לחיקוי או להזדהות עבור הקורא. ואולם, נדמה כי הוא אינו עושה מאמצים רבים בכדי להזהיר את הקורא כי גישתו של הגיבור אינה נכונה. עיון ביצירה נוספת המתארת מסע של זיכוך וטיהור מבליט עד כמה הסתייגותו של דנטה-המחבר מדרכיו של דנטה-הגיבור סמויה וחבויה בין השיטין. ספרו של אוגוסטינוס, וידויים,[13] הוא דוגמא לספר בו המחבר (אוגוסטינוס לאחר חזרתו בתשובה) מתאמץ להדגיש את ההבדלים בינו ובין גיבור היצירה (אוגוסטינוס לפני חזרתו בתשובה): "זו הייתה אמונתי ואלה המעשים שעשיתי עם חברי… אלה שלא רוסקו עדיין ארצה על-ידיך [אלי] …  תן לי לתור באמצעות כוח זכרוני בהווה את טעויות-עברי…".[14] ספרו האוטוביוגרפי של אוגוסטינוס כתוב מנקודת מבט מאוחרת על חייו. התהליך אותו עובר גיבור הספר, וההבדלים בינו ובין מחבר הספר עד חזרתו בתשובה והתמזגותם לאחד, אגוסטינוס-המחבר, הם לב ליבה של העלילה ועל כן הם מודגשים כל-כך.

לעומת הקורא בוידויים, הקורא בתופת נדרש לחדות עין וקריאה ביקורתית על מנת להצליח להבחין בין המחבר וגיבורו ולהימנע מבלבול ביניהם. לאור סגנונה המופתי של היצירה, על שלל הציטוטים הרעיוניים, המבנה המוקפד והעושר בפרטים הקטנים שבה, סביר להניח כי טשטוש הגבולות אינו נובע מאוזלת ידו של דנטה-המחבר. נשאלת השאלה: כיצד הבאת הקורא למצב בו המושא הראוי להזדהות אינו ברור לו משרתת את מטרותיו של דנטה-המחבר בכתיבת הקומדיה? כמו כן, עולה השאלה המטרימה, מה היו מטרותיו של דנטה בכתיבת הקומדיה?

אבחן כעת את התשובות לשאלות הללו על פי גישתו של ג'זוספה מזוטה (Mazzotta).[15] לשיטתו של מזוטה, על מנת להבין לעומק יצירה ספרותית, הקורא צריך להתעלם מעצמו ולהתמקד 'בזרותה' של היצירה.[16] רק כך יוכל הקורא ללכוד את הווייתה האמיתית של היצירה. לטענתו, כאשר קורא מחפש משמעות לקומדיה בחייו האישיים הוא כופה עליה תוכן ו/או מסר אקזוטי (שמקורו הוא הקורא עצמו) אשר עלול לגרום לו להעלים עין מהתוכן ו/או המסר אותו ביקש להעביר המחבר.[17] התובנה כי בין העבר וההווה ישנה תהום שאינה ניתנת לגישור היא מפתח להבנת היצירה.[18] היא זו שמאפשרת לקורא להניח עצמו בצד, ולהעריך את היצירה על מורשתה הפילולוגית מחד גיסא, ועל האופן המיוחד בו היא-עצמה יוצרת את הקונטקסט ההיסטורי שלה, מאידך גיסא.[19]

מזוטה טוען כי מטרתו של דנטה בכתיבת הקומדיה הייתה חיבור יצירה אנציקלופדית. בחירתו של דנטה בשירה, ולא בפרוזה או במסה, נובעת מהבנתו כי רק באמצעות שירה ביכולתו לצייר תמונה מלאה של התרבות – האנושית בכלל והאיטלקית בפרט – על שלל גווניה.[20] כיצד מזוטה רואה את הקושי בהזדהות אותו מציב דנטה-המחבר בפני הקורא? כאמור, לגישתו של מזוטה, על הקורא לדבוק 'בזרותה' של היצירה. בחירתו של דנטה-המחבר להציב את הקורא הצמא להזדהות בפני שוקת שבורה מתאימה לגישתו של מזוטה, כיוון שכך הקורא נאלץ לברר את מיקומו על ציר ההזדהות. בירור זה יביא אותו לכדי תובנה כי הזדהות זו היא מוטעית – תובנה אשר, לגישתו של מזוטה, תסלול את הדרך להבנה אמיתית ועמוקה של היצירה כמעין אנציקלופדיה של המרחב הלשוני והתרבותי של תקופתו של המחבר. על פי מזוטה, כישרונו של דנטה ביכולת להכיל ולהציג בקומדיה את המורכבות והסתירות העצמיות שזימנה המציאות בתקופתו. הדיסוננס אותו חווה הקורא הוא מסר סמוי ממחבר היצירה: אתה, הקורא, אינך אמור לחפש מושא להזדהות.

לגישתו של מזוטה, ובמיוחד להנחת היסוד שלה כי על הקורא לנתק עצמו מהיצירה, קמו מתנגדים רבים והוצעו גישות אלטרנטיבות שונות.[21] אחת מהן היא זו של בריאן סטוק (Stock), כפי שזו באה לידי ביטוי במאמרו, Ethics and the Humanities: Some Lessons of Historical Experience.[22] במאמר זה בוחן סטוק כיצד יכולה להשפיע ספרות מן העבר על אופיו והתנהגותו של קורא. המאפיין המשותף לגישות השונות אותן סוקר סטוק הוא הפרדה בין שני שלבים בקריאה. בשלב הראשון העיניים סורקות את הדף או האוזניים מקשיבות למְסַפֵּר. זהו שלב של עיבוד חושי, אך לא ערכי.[23] השלב השני מאופיין בדיאלוג,[24] הכולל עיבוד ערכי של קטעי המקור והרהור על משמעותם האפשרית בחיי הקורא. סטוק טוען כי בעבר רוב רובו של תהליך הקריאה הוקדש לחקירה של המשמעות המוסרית של יצירה על חייו של הקורא. זאת, לעומת שטף של ספרות משנה פרשנית מהמאה ה-ט"ו ואילך, אשר שמה את הדגש על היצירה ועל המחבר,[25] בדומה לגישתו של מזוטה.

כיצד רואה סטוק את הקושי העומד בפני הקורא בקומדיה? לכאורה, כתיבתו של דנטה עלולה להציב מכשולים במסעו של הקורא דרך השלב החושי. אי-הבהירות וכפלי המשמעויות של טוב ורע ביצירה, אל מול אופיים הסופי והמוחלט של הצדק והשיפוט האלוהי, עלולים לעמוד בדרכו של הקורא בשלב החושי ולמנוע ממנו להגיע אל שלב העיבוד הערכי. ואולם, אותו קושי עשוי לגרות את הקורא לחקור ביתר שאת את המשמעויות האתיות וערכי המוסר הגלומים ביצירה. סקרנותו של הקורא מוּנָעת מהתסכול אותו מספק דנטה בכישרון רב.[26] לקביעה זו ניתן למצוא סימוכין בדבריו של דנטה-הגיבור בקנטו XXXIV:

…reader, do not ask, for I do not write it,

since any words would fail to be enough.

It was not death, nor could one call it life.

Imagine, if you have the wit,

what I became, deprived of either state.[27]

האם סטוק ומזוטה סותרים האחד את דברי חברו? מפתה לטעון כי אכן כך הם פני הדברים, אך עיון מעמיק עשוי לאפשר סינתזה בין שתי הגישות. מזוטה טוען כי על מנת להבין יצירה כראוי, תחת ההקשר התרבותי הנכון, על הקורא לנתק עצמו ממנה – להפוך שקוף בתהליך הקריאה. לגישתו, אישיותו וזהותו של הקורא הן הפרעות אקזוטיות ליצירה. נדמה כי על זאת סטוק אינו חולק. גם לגישתו, השלב הראשון בקריאה אינו כולל תְּשׂוּמָה (Input) מצידו של הקורא, אלא צבירה בלבד של מידע חושי. סביר להניח כי סטוק יסכים לטענתו של מזוטה כי העברת היצירה דרך מַסְנֵן אישיותו של הקורא היא שינוייה, במקרה הטוב, והשחתתה, במקרה הרע. כמו-כן, מזוטה אינו מתייחס במאמרו לשלב הבתר-קריאתי (Post-reading phase), אך ניתן להניח כי לא ימצא טעם לפגם בקורא המבקש להרהר באסוציאציות העולות ברוחו לאחר שסיים את הקריאה ביצירה.

אם כן, הבלבול הערכי אליו מביא דנטה-המחבר את הקורא בקומדיה עשוי לשמש זרז להפנמת לקח מוסרי. אך מהו אותו לקח? כאמור, את עמדתו המוסרית של דנטה-המחבר ניתן לאתר באמצעות בחינה של הדמויות והאישים אותם הוא ממקם בתופת. להלן מדגם מייצג של החוטאים, על פי מידת חומרה הולכת וגדלה: במעגל הראשון נמצא עובדי אלילים (ביניהם גם הומרוס, סוקרטס ואפלטון) ותינוקות שלא הוטבלו; במעגל השלישי מעונים הגרגרנים; במעגל השביעי נענשים הרוצחים, הכופרים, המלווים בריבית והמבצעים מעשי סדום; במעגל השמיני סובלים החנפנים, הזייפנים, עדי השקר והמתחזים; במעגל התשיעי מתייסרים הבוגדים במשפחתם, במולדתם ובאדונם.

מהו ההיגיון המכוון את החלטותיו של דנטה-המחבר? מהו העיקרון המארגן על פיו חנפנים ראויים לעונש כבד יותר מרוצחים? אריה סתיו טוען כי הפן החברתי-פוליטי הוא המכוון את גזרי הדין של דנטה. לדידו, גם לחטאים שהינם, לכאורה, אישיים, יש השלכות על הקהילה. בהתאם לזאת, עדי שקר גרועים ממלווים בריבית והבוגדים במשפחתם ראויים לעונש כבד בהרבה מהכופרים באל. גישתו הבלתי-מתפשרת של דנטה כלפי בוגדים – לחטא זה מוקדשים שלושה-עשר קנטי, למעלה משליש מ"תופת" – מתגלה בקנטו XXXIV, עת חושף המחבר בפנינו את החוטאים הנוראיים מכולם: קסיוס וברוטוס שבגדו ביוליוס קיסר ובקיסרות רומי ויהודה איש קריות שבגד בישוע, מושיע האנושות כולה. את שלושת הבוגדים האנושיים מעניש – אך בו בזמן נענש בעצמו – הבוגד במלכות שמיים, לוציפר.

ואולם, תורתו המוסרית של דנטה אינה מתמצה בדגש אותו הוא שם על הקהילה והחברה. יש לזכור את מידת הרחמים – או היעדרם – שבה דנטה שופט ומעניש את החוטאים. לגישתו, גבירת הצדק עיוורת וחרבהּ חדה.[28] הוא אינו סולח גם למי שנדמה לקורא המודרני כי הם קורבנות של הנסיבות.[29] זאת ועוד, דנטה מעניש אפילו את מורו הנערץ, ברונטו לטיני.[30] את גישתו זו ניתן לראות גם בדבריהם של שני מבקרים מגן עדן המגיעים לשליחות בתופת. ראשית, דבריה של ביאטריס בקנטו II:

I come from where I most desire to return.

she answered, "I shall be brief in telling you

why I am not afraid to enter here.

'"We should fear those things alone

that have the power to harm.

your affliction does not touch,

nor can these fires assail me.[31]

שנית, בהתנהגותו של שומר השער של דיס:

Ah, how full of high disdain he seemed to me!

'O outcasts of Heaven, race despised,'

he began on the terrible threshold, 'whence

comes this insolence you harbor in your souls?

Then he turned back along the wretched way

without a word for us, and he seemed pressed,

spurred on by greater cares

than those of the man who stands before him.[32]

ניתן לראות בבירור כי שני השליחים הטהורים אינם חפצים להישאר בגיהינום ולו רגע קט מעבר לדרישת משימתם. הם אינם מביעים אמפתיה לחוטאים. נהפוך הוא, שומר השער מבטא שאט נפש וזלזול בהם. זוהי בדיוק הגישה אותה מבקש דנטה-המחבר להעביר אל קוראיו, זהו הלקח המוסרי של היצירה: אפס סלחנות לחוטאים; אפס סובלנות לחטאים חברתיים. על אף שבתחילת מסעו מזדהה דנטה-הגיבור עם החוטאים, דנטה-המחבר אינו מצדד בכך. לגישתו של דנטה-המחבר, הזדהות עם החוטאים שקולה לחטא – דנטה-הגיבור אינו עובר לטור הטוהר עד שאינו חדל לרחם על החוטאים. לדידו, קורא הבוחר כמושא הזדהות את החוטאים בגיהינום צפוי למצוא עצמו בקרבם. ואולם, קורא הבוחר כמושא הזדהות את דנטה-הגיבור – קורא הבוחר לעבור עם הגיבור את המסע שהחל בתופת ואשר צפוי להימשך בטור הטוהר ובעדן – יגיע למנוחת עולם בגן עדן.


[1] Vitier, Cintio, an introduction to Guevara, Ernesto Che, Diarios de Motocicleta, Argentina, Buenos Aires: Planeta, 2007. p. 33. התרגום שלי.

[2] בעבודה זו אשתמש בתרגום של רוברט הולנדר. ראה:

The Princeton Dante Project, The Trustees of Princeton Universit and Prof. Robert Hollander, 1997. 04 October 2010. <http://etcweb.princeton.edu/dante/pdp/&gt;

[3] על מנת להבחין בין גיבור היצירה ומחברה, אקרא לאחד דנטה-הגיבור ולשני דנטה-המחבר.

[4] ראה אמירתו של הגיבור בעקבות המפגש עם פרנצ'סקה ופאולו: "Pity overcame me, and I almost lost my senses", התופת, קאנטו V, שורות 71-72; ראה אמירתו של הגיבור על המפגש עם פייר דלה ויניה: שם, קנטו XIII, שורה 84: '.Such pity fills my heart'; עוד על פייר דלה ויניה, ראה: אליגירי, דנטה, הקומדיה האלוהית, סתיו, אריה (מתר'), ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2007. (להלן: סתיו) מבואות, 'השולחים יד בנפשם', עמודים 116-117.

[5] על התהליך אותו עובר דנטה-הגיבור ראה:

Freccero, John. “Dante's Prologue Scene” Dante Studies, with the Annual Report of the Dante Society 118 (2000): 189-216. JSTOR. 04 October, 2010. Page 210.

[6] ראה: התופת, קנטו V.

[7] ראה: שם, שם; וכן סתיו, עמודים 97-98.

[8] ראה ה"ש 4, לעיל.

[9] ראה: סתיו, עמודים 119-120.

[10] התופת, קנטו XV, שורות 79-81.

[11] ראה: התופת, קנטו XX, שורות 28-30.

[12] ראה: שם, קנטו I, שורה 3; שם, שורה 12: "When I forsook the one true way.". השווה טענתו של סתיו כי החטא של דנטה קשור בהוללות מינית: סתיו, עמוד 73.

[13] אוגוסטינוס, וידויים, בתרגום קליינברג, אביעד, תל-אביב: הוצאת משכל וספרי עליית הגג, 2009. למען פשטותו הניתוח אניח כי מחבר הספר ודמות המספר אחד הם. אחרת, משולש היחסים הופך מרובע, שכן ישנם הקורא, הגיבור, המספר והמחבר.

[14] וידויים, 4.1, עמודים 86-87.

[15] Mazzotta, Giuseppe, “Why Did Dante Write the Comedy? Why and How Do We Read It" in Cachey, Theodore J., Jr. (ed.), Dante Now. Current Trends in Dante Studies, Notre Dame and London: University of Notre Dame, 1995. 63-79.

[16] שם, עמודים 66-67.

[17] שם, עמוד 66.

[18] שם, עמוד 70.

[19] שם, עמוד 69.

[20] שם, עמוד 73.

[21] מזוטה עצמו טען כי גישתו אינה שגרתית, ראה: שם, עמוד 77. כמו-כן, ראה למשל:

The Moral Situation of the Reader of Inferno (Robert Hollander), The Trustees of Princeton University and Prof. Robert Hollander, 1997. 04 October 2010. <http://etcweb.princeton.edu/dante/pdp/moralsit.html> (להלן: הולנדר)

[22] Brian Stock, “Ethics and the Humanities: Some Lessons of Historical Experience,” New Literary History 36:1 (2005) 1-17.

[23] שם, עמוד 15.

[24] דיאלוג זה יכול להיות פנימי – כמו במקרה של אוגוסטינוס, או חיצוני – כמו במכתביו של סנקה. ראה: שם, עמוד 9.

[25] לזאת נוסף שינוי ערכי שמתחולל בחברה בת המאה הט"ו, הוא עליית האינדיבידואליזם והנרקיסיזם: עד המצאת הדפוס, קשה היה לזקוף לזכותו של אדם קרדיט עבור יצירה, שכן יצירות ספרותיות לא נודעו ברבים, אלא עברו בעיקר מפה לאוזן בין יחידי סגולה ששלטו בשפה הכתובה או הוקראו בצוותא בכיכרות. לאחר המצאתו של גוטנברג 'והדמוקרטיזציה' של מיומנויות הקריאה והכתיבה, חשיבות זהותו של מחבר היצירה, וחשיבות הקרדיט הניתן לו על יצירה זו, עלו. שינוי זה הביא לעליית ערכי האינדיבידואליזם והנרקיסיזם. ראה: פוסטמן, ניל, אבדן הילדות, כפרי, יהודית (מתר'). תל אביב: ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1987. עמודים 28-35.

[26] ראה הולנדר. ה"ש 21, לעיל.

[27] התופת, קנטו XXXIV, שורות23-27.

[28] הולנדר מונה כ-70 מופעים של הטיות המילה 'צדק' בקומדיה. ראה, הולנדר, ה"ש 21, לעיל.

[29] ראה פרנצ'סקה בתופת, קנטו V ודוגמאות לעיל.

[30] ראה: שם, קנטו XV. וכן, סתיו, עמודים 72-73.

[31] התופת, קנטו II, שורות 71-93.

[32] התופת, קנטו IX, שורות 88-102.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. חנה קופלר permalink

    מדוע המובאות לא מתרגומו של אריה סתיו?

    • במהלך הקורס קראנו את תרגומו של הולנדר לקומדיה. בעבודת הסיום העדפתי להמשיך עם אותה גרסה, ללא סיבה מיוחדת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: