Skip to content

האם ישנה חלופה לחפצון האדם

מאי 16, 2011

בחיבורו 'העבודה המנוכרת',[1] בוחן קארל מרקס את מושג הניכור ומונה ארבעה היבטים, הם תוצרי הלוואי של עבודה מנוכרת.[2] בפרק "הסחורה" של ספרו 'הקפיטל',[3] מנתח מרקס את יחסי הגומלין והסיבתיות בין הקניין הפרטי והיחסים הסחורתיים בין בני האדם. בתרגיל זה אנסה לבחון את מושג הניכור של מרקס ואת הקשר בינו ובין הקשרים שבני אדם מקיימים עם סביבתם ועם עצמם. בלב-ליבו של התרגיל שאלה – האם אנו, כאנשים שחיים בחברה וכבני התרבות המערבית של המאה ה-21, מסוגלים להעלות על הדעת חלופה למצב אותו מתאר מרקס?

            אציג כעת את ההבטים השונים של הניכור כפי שמנה אותם מרקס ב'העבודה המנוכרת'. ראשית, דן מרקס בניכורו של הפועל מתוצר עבודתו. מרקס טוען כי במציאות קפיטליסטית תוצר העבודה של פועל אינו שייך לו, אלא שייך לבעל המפעל, בעל ההון הקפיטליסט. זאת, בניגוד למציאות בה תוצר עבודתו של עוסק במלאכה כלשהי – יהיה זה אורג, חקלאי או מתכנת מחשבים – הוא רכושו שלו, ביטוי של עבודתו היצרנית ולמימושו העצמי.[4]

מהניכור בין הפועל לתוצר עבודתו מסיק מרקס כי הפועל מנוכר גם לעבודתו, ליצירת התוצר. הוא כותב כך: "כיצד ייתכן שיעמוד הפועל כנוכרי מול תוצר עבודתו אילולא ניכר את עצמו במעשה הייצור גופא? … בניכורו של המושא מסתכמת איפוא ההתנכרות שבפעילותו של הפועל."[5] במציאות קפיטליסטית, עבודתו של הפועל אינה מביאה אותו למימוש עצמו – הוא אינו מספק את צרכיו האנושיים בעצם עבודתו, אלא באמצעות התגמול אותו הוא מקבל מבעל ההון בעבורה. עבודתו של הפועל הפכה לאמצעי למימוש עצמי ויצרנות, במקום להוות, גופא, מימוש עצמי ויצרנות.

בעיני מרקס, הניכור בין הפועל ועבודתו מביא לניכור בין הפועל ובין עצמו – בין מציאות חייו ובין טבעו כיצור אנושי השואף להגשים ולממש את עצמו. הפועל רואה את עבודתו כאמצעי להמשך הקיום ולא כמימוש הקיום. הכלכלה הקפיטליסטית מכריחה את הפועל לעבוד חלק נכבד מזמנו.[6] מכך נובע כי במרבית שעות הערות שלו, הפועל אינו מממש את עצמו. הוא פועל כחיה המונעת על ידי צרכי הקיום שלה, במקום לנצל את שאר רוחו כאדם, לממש את טבעו כבן אנוש אוניברסלי ובעל בחירה.[7]

ההיבט הרביעי והאחרון אותו מציג מרקס בחיבורו הוא ניכור האדם מזולתו. לטענתו, יחסיו של אדם עם הסובבים אותו מושפעים הן מהניכור אותו הוא חש כלפי תוצר עבודתו, הן מהניכור אותו הוא חש כלפי עבודתו והן מהניכור אותו הוא חש כלפי עצמו.[8] קיומו של הפועל הפך למלחמת קיום. במצב כזה, ולעיתים רבות בעידוד המערכת הכלכלית הקפיטליסטית, בני האדם האחרים, ובכללם בני האדם אשר לפועל יש קשר קרוב ואינטימי עימם, הופכים ליריבים מתחרים במרוץ על המשאבים המוגבלים העומדים לרשותם. סבלו של הפועל הוא הנאתו של אדם אחר, פועל אחר או בעל הממון. במצב כזה, אך טבעי כי יחסו של הפועל אל בני אנוש אחרים יהווה ביטוי לרצונו להמשיך להתקיים ולא ניסיון לביטוי עצמי או מימוש עצמי כחבר פעיל ויצרני בקהילה או במערכת יחסים.

הניכור, על ארבעת היבטיו שהוצגו לעיל, הוא בה בעת הסיבה והתוצר של היחסים הסחורתיים של הפועל עם הגורמים המקיפים אותו. הפועל רואה בתוצרי עבודתו, בעבודתו, באנשים הסובבים אותו ואף בעצמו סחורה שניתן להשתמש ולסחור בה. ראייה כזו, המחפצנת את האדם, היא התוצר והסיבה של הניכור אותו חש הפועל. מרקס טען כי יחסי החפצון הללו עומדים בדרכה של המהפכה הסוציאליסטית: "הבבואה הדתית של העולם הממשי, אין היא עשויה לעבור בכלל מן הארץ, אלא אם כן היחסים של חיי-המעשה יום-יום ילבשו בעיני בני האדם, מדי יום ביומו, דמות של זיקות-תבונה שקופות בינם לבין עצמם ובינם ובין הטבע." רוצה לומר,אלא אם יפחת הניכור בין הפועל ובין תוצריו, עבודתו, עצמו וקהילתו והפועל יוכל להעריך את סביבתו ואת עצמו כפי שהם באמת, לא תוכל החברה להשתחרר מכבלי הפטישיזם של הסחורות. "הדמות של תהליך-החיים החברתי, כלומר של תהליך-הייצור החומרי, רק אז תפשוט את מעטה-הערפל המסתורי שלה, לכשתיהפך ליצירה של בני-אדם מוחברים מרצונם החופשי, שתהא נתונה לפיקוחם המודע והמתוכן." כלומר, כאשר יפחת הניכור יוכלו בני האדם להקדיש עצמם לעבודה שהיא מימושם העצמי, כביטוי לטבעם כבני אנוש חופשיים. "אולם בשביל כך דרוש בסיס חומרי של החברה, או דרושה מערכה שלימה של תנאי-קיום חומריים, שגם הם מצדם אינם אלא תוצאה טבעית של דרך-התפתחות ארוך ומלא ייסורים." אך הניכור הוא אבן נגף ומכשלה בדרך לשינוי המיוחל בחברה האנושית. מדבריו של מרקס ניתן לראות כיצד הניכור והיחסים הסחורתיים מקיימים ביניהם קשרי גומלין והיזון-הדדי ובכך נמנע מהמהפכנים לשנות את המצב.[9]

ברצוני לחזור כעת אל השאלה העומדת בבסיס תרגיל זה – האם אנו מסוגלים להעלות על הדעת מצב עניינים אחר? אבקש להביא את תשובתו של משה צוקרמן לשאלה זו: "אנשים מסוימים נעשים תוקפניים במיוחד כשמבקשים מהם לדמיין לעצמם עולם ללא סחורות … יתכן כי תוקפנותם נובעת מן ההבלחה הרגעית של אפשרות תיאורטית לקיומם של חיים אחרים, נעדרי מעמסה וסבל בסיסיים, אפשרות שמימושה תובע מהם – אלה המתבקשים לדמיין אותה – שינוי פונדמנטלי של תודעתם ורגישיותיהם. ייתכן גם שמדובר בניצחון ביניים היסטורי, מוחשי-עד-אימה, של אופייה הפטישיסטי של הסחורה."[10]

אני נוטה להסכים עם תשובתו של צוקרמן. כיציר התרבות והחברה המערבית של המאה ה-21, המורגל בבחינה פונקציונאליסטית של סביבתי, אני נאלץ להודות שאפילו בחירתי בחברות בתנועת "השומר הצעיר" הסוציאליסטית ועבודתי בה היו נגועות בשיקולי אינטרס ולא נעשו כמימוש עצמי טהור, אלא כאמצעים בלבד למימוש העצמי. ייתכן כי ניתוח כזה של בחירתי הינו תוצאה של מנגנון הגנה פסיכולוגי-רציונאליסטי המבקש להרחיק מעצמי אידיאולוגית תנועה שהרחקתי מעצמי מסיבות של יום-יום, אך בהחלט ייתכן כי גם סוגיה זו היא עדות 'לניצחון הביניים' של האופי הפטישיסטי של הסחורה והניכור הנובע ממנו.


[1] קארל מרקס, "העבודה המנוכרת", כתבי יד כלכליים פילוסופיים, בתוך: כתבי שחרות, תרגם שלמה אבינרי, מרחביה: הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, 1966. עמודים 130-118.

[2] שם, עמודים 124-126.

[3] קרל מרקס, "הסחורה", הקפיטל, תרגם צבי ויסלבסקי, ערך יצחק מן, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1947, עמודים 69-29.

[4] כתבי יד, עמוד 120.

[5] שם, עמוד 121.

[6] בימינו, עובד המחזיק במשרה מלאה יקדיש מעט יותר משליש מזמנו לעבודה – כתשע שעות ביממה. עם זאת, רבים נאלצים לעבוד באחוזי משרה גבוהים יותר בכדי לפרנס את עצמם ומשפחתם בכבוד. בעבר, אחוז היממה שהוקדש לעבודה היה גבוה אף יותר.

[7] שם, עמודים 124-125.

[8] שם, עמוד 126.

[9] הקפיטל, עמוד 65. ההדגשות במקור.

[10] צוקרמן, משה, חפצון האדם: מכתמים על חברה, פוליטיקה ותרבות, תל-אביב: רסלינג, 2003. עמודים 85-86.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: