Skip to content

מדיניות של עמימות: יצירת אי-וודאות באמצעות אפיון דמויות הכפיל

מאי 16, 2011

ספרו של הרמן מלוויל (Melville), בניטו סרנו,[1] מגולל את קורותיה של ספינת עבדים ספרדית, ה'סאן דומיניק', ואת המרד שהתרחש על סיפונה. בחלקו הראשון של הספר נקודת המבט המרכזית היא זו של הקפטן האמריקאי עמשא דלאנו, שנחלץ לעזרתה של 'הסאן דומיניק' כאשר זו נכנסה, ביום 'אפור' בשנת 1799, אל הנמל של סאן מריה.[2] אחת האפיזודות שמושכת את תשומת ליבו של הקורא היא סצנת הגילוח בה באבו, המשרת הכושי, רוחץ ומגלח את אדונו וקברניט הספינה, דון בניטו סרנו, עת זה משוחח עם הקפטן האמריקאי.[3] בקטע זה, ולמעשה לאורך מרבית חלקי הספר, הקורא, דרך נקודת מבטו של דלאנו, זוכה למנה הגונה של 'אפרוריות' ולערעור של אמינותם של סרנו ושל באבו. אי-הוודאות והעמימות בולטות במיוחד כאשר בוחנים את יחסי הכפילות בין שלוש הדמויות הראשיות. כפילות אחת ניכרת בין שני הקברניטים הרשמיים, סרנו ודלאנו. כפילות נוספת ניתן למצוא בין האדון ומשרתו, סרנו ובאבו, אף על פי שאין זה ברור כל וכלל מיהו האדון ומיהו המשרת. יחסי הכפילות אמנם מעניינים לכשעצמם, אך תפקידם כאמצעי לאפיון הדמויות ותרומתם לערעור האמינות והוודאות, ולהבנת התכוונות היצירה, הם הנושאים שיעסיקו אותי בעבודה זו.

            במאמרו,[4] בו הוא סוקר את האמצעים לאפיון דמויות ספרותיות, מציע יוסף אבן מודל לאיפיון דמויות הכולל שלושה צירים: מידת עיצוב עולמה הפנימי של הדמות, מורכבותהו התפתחותה במהלך היצירה.[5] כמו-כן, מבקש אבן להחליף את המודל של פורסטר, המבליע הערכה שלילית כלפי דמויות 'שטוחות' – דמויות שאינן עוברות שינוי במהלך העלילה. לטענתו, דמויות שמתפתחות ומשתנות תדיר במהלך העלילה מתקשות לייצג קבוצות או מעמדות חברתיים במציאות שכן שינוי יגרום לכך שהגיבור "[לא יהיה] עוד מה שהיה וסימל מלכתחילה" – בייצוג זה, לגישתו של אבן, טמון כוחן של הדמויות 'השטוחות'.[6]

את בחינת אפיון שלוש הדמויות הראשיות על פי האמצעים שמנה אבן אבקש להתחיל לא בסרנו, על שמו נקראת היצירה, או בדלאנו, שאת נקודת המבט שלו מאמץ המספר במרביתה, אלא בבאבו, הדמות השטוחה מבין השלוש, אשר בעצם תפקידו כגלב, הוא מייצגם של כל השחורים, באשר הם:

"ישנו משהו בכושי, אשר בדרך מיוחדת במינה, מכשיר אותו להתעסקות מסביב לגופו של אדם. רוב הכושים הם שמש-גוף ומתקני-שער טבעיים; נופלים הם על מסרק ועל מברשת מתוך חסד פנימי כמו על צלצלים, וככל הנראה, בסיפוק רצון שוה מכך ומכך…. [ו]ישנה המתת הגדולה של הומור טוב."[7]

עדות נוספת לכך שבאבו הוא דמות טיפולוגית ניתן לראות בשימושו בדגל ספרד הצבעוני כסינר-ספרים, בהתאם לאהבת הצבעים, ל'הומור הטוב' ולאווירה הקלילה המלווה את התנהלותם של הכושים:

"בין שאר דברים בידח[ה את דלאנו] דוגמה אחת של אהבת האפריקאי לצבעים מאירים ומראות נאים, בקחת השחור, בלי פקפוקים, מארגז הדגלים חתיכת-בד גדולה, מצובעת בצבעים מצבעים משונים, וישבו אותה מתחת לסנטר אדוניו להיות לו לסינר…. קרא הקברניט דלאנו – 'ראה, דון בניטו, זהו דגל ספרד שאתה משתמש בו פה. יפה שרק אני, ולא המלך, הוא הרואה זאת', הוסיף מתוך בת-צחוק, 'אבל' – בפנותו שוב אל השחור, – 'דומני, אחת היא לך, ובלבד שהצבעים עליזים הם'. הערה זו לא חסרה מגרום הנאה קלה לכושי."[8]

אף על פי שהוא דמות מייצגת, באבו בכל זאת זוכה למעט 'חד-פעמיות'.[9] איזכורו הראשון של המשרת הכושי משווה את התנהגותו לזו של כלב נאמן: "… גוץ, אשר בפניו המגושמים – שהרימם מפעם לפעם כדוגמת כלב-רועים, באֵלֶם כלפי פני הספרדי – נתמזגו צער וחיבה במידה שווה."[10] באופן דומה, דלאנו מפרש את הדחיפות בגילוחו של סרנו כמעשה ידיו ופרי "נאמנותו הדאגנית" של באבו, שרצה "לחלץ את אדוניו ממצב-הנפש שהתחיל בא עליו."[11] כביכול, נאמנותו של באבו היא חלק ממאפייניו הטיפולוגיים. אולם, קריאה זהירה של הרגע בו משתנים יחסי הכוחות בין סרנו לבין באבו חושפת סדקים באמינותו של באבו:

"יודע האדון כי מעולם עדיין לא הקזתי דם, אם כי, אל נכון, אם ירעד האדון ככה, אני עלול לעשות כך ביום מן הימים."[12]

—-

" … ראה, אדון – כה רעדת – הרי דם ראשון ביד באבו."[13]

—-

"… רק בדרך-תאונה בלבד, נתן באבו לאדון שריטה אחת קטנה; וזאת – בפעם הראשונה בכמה ימים."[14]

דלאנו אמנם אינו מבחין בסתירה,[15] אך השינוי בגרסאותיו של באבו ניכר, ומעלה תהיות לגבי אמינותו.

            באבו אינו היחיד שכושל בשמירה על אחידות גרסאות סיפורו. אולם במקרה של סרנו, דלאנו מעמת אותו עם הסתירות בדבריו:

"'אמור לי דון בניטו', הוסיף חברו בתגבורת התעניינות, 'אמור לי, האם היו אלו הסערות תיכף לאחר הטלטלה של כף-הקרן?'

'כף-הקרן? – מי דיבר על כף-הקרן?'

'אתה בעצמך דיברת, כשהרצית לפני את סיפור נסיעתך', השיב הקברניט דלאנו מתוך השתוממות לא פחותה כמעט על זה בילוע הדיבורים מצד הספרדי, שהוא לעולם נראה כמבלע את לבו. 'אתה בעצמך, דון בניטו, דיברת על כף-הקרן', חזר ואמר מתוך הטעמה.

הספרדי הפך פניו, במעין עמידה כפופה, תולה ומהסס רגע, כמי שמוכן – בקפיצה אחת – להמיר יסוד ביסוד, כמו מאויר למים."[16]

קטע זה חושף אמצעי נוסף לאפיון הדמויות – חקירתו הנגדית של דלאנו, שמשמש כאן כנציג קולו של המספר, מבליטה את נזילות גרסאותיו ואת הפכפכותו של סרנו. אפיון דמותו של סרנו כמשדרת מסרים כפולים ועמימות אינו ישיר כל-כך במרבית המקרים. דוגמא אחת לכך היא שיער הפנים של סרנו – באבו מגלח רק את "השפה העליונה והמשקע שבתחתית הצוואר, כי כל השאר היה זקן מגודל."[17] בנוסף, ברי כי מינוי מלח שתפקידו להזכיר כי הגיעה שעת הגילוח היומית עומד בסתירה עם התהדרות ב'זקן מגודל.'[18]

בעוד במובאות הנ"ל כפל המשמעות ודו-הערכיות נתונים במעשיו ובדבריו של סרנו, דלאנו מספק מספר הסברים חלופיים למציאות, גם כאשר נדמה כי פרשנות אחת תספיק:

"[ב]דמיונו של הקברניט דלאנו … ניצנץ … רעיון שאפשר שהאדון ואישו, לאיזו מטרה נעלמת, משחקים … איזה מחזה-תעתועים לפניו … לבסוף, בסכותו את הרעיון כבועת-דמיון שאולי נתעוררה בו, בלא-יודעים, משום המראה התיאטרלי של דון בניטו בדגלו שהוא לובשו נוסח-שחקנים, עד מהרה גירשהו הקברניט דלאנו מדעתו."[19]

 —-

"האם אפשר, חשב הקברניט דלאנו – האם בשביל לשפוך ביחידות את מרירותו הספרדית נגד זהרעו המסכן, אילצני דון בניטו, על ידי הנהגתו הזעפה, להסתלק? אה, זו העבדות מולידה יצרים מכוערים באדם! הברנש המסכן! … לאחר רגעים מועטים יאו האדון ואישו; ודון בניטו היה נשען על משרתו כאילו לא קרה כלום.

אם כן, לא היתה זו סוף-סוף אלא התקוטטות-נאהבים."[20]

מובאה אחרונה זו מעלה שאלה נוספת – מי עמד לנגד עיניו כאשר חשב דלאנו לעצמו 'הברנש המסכן'? האם רחמיו של דלאנו הם לדון בניטו, 'חברו',[21] או לבאבו, שכן דלאנו "מחבב את הכושים … מתוך מאור-נפש."[22] עולה האפשרות כי בדלאנו, בדומה לבאבו ולסרנו, ישנה עמימות כלשהי.

יותר משאלת מושא רחמיו, מעניין תפקידו של דלאנו באפיון סרנו ובאבו ותרומתו לאווירה הכללית השורה על היצירה – אווירת אי-הוודאות והמציאות העמומה. כאמור, המצב על באוניה קשה ולכן נדרשים נוסעיה לאלתר. לעיתים נוצרת תחושה כי הרקע לשיחתם של דלאנו וסרנו הוא שעטנז של חפצים ואנשים:

"בהציצו אל הערסלה כהיכנסו אמר הקברניט דלאנו:

'אתה ישן כאן, דון בניטו? … זה נראה כמין חדר-שינה, חדר-ישיבה, עליית-מפרש, מסגד, בית-נשק וארון פרטי גם יחד…'

[–דון בניטו:] 'כן, אדון; המאורעות לא היו נוחים לרוב סדר בארחותי.'

שוב אנו עדים לנסיונותיו של דלאנו לעשות, גם אם ללא הצלחה יתרה, מעט סדר בבלגן. הוא מסרב להפנים את מה שטוען המספר: "לא ניתן לדעת!":

"כאן, בעל כורחו, הופיעו מבע על פני הספרדי … אם מפאת החרדה שחרד ואם מפאת נדנוד פתאומי ומגושם של קליפת הספינה בתוך שלות-הים, ואם מפאת אי-יציבות רגעית בידו של המשרת, מכל מקום, בו ברגע הקיז התער דם…"[23]

דלאנו, בתפקידו הכפול כשגרירו של המספר וכמורה-הדרך של הקורא, מחפש שבב אמת אובייקטיבית, פיסת מציאות ביצירה, אך כושל כיוון שהיצירה הספרותית, בגלגולה הרומנטי, אינה שואפת ליצור מימזיס נאמן למציאות.

אבן טוען כי במציאות אפשרי שתופעות יתרחשו זו לצד זו מבלי שתהיה לכך משמעות סימבולית אך כי כאשר מדובר ביצירה ספרותית, בה כל לפיסת מידע יש פונקציונאליות סימבולית כלפי חברותיה, עלינו לחפש את המשמעות העומדת מאחורי ההקבלות הללו.[24] הראיתי כיצד אפיון דמותם של באבו, סרנו ודלאנו מחדיר בקורא תחושת אי-וודאות ועמימות, בין אם היחסים בין הכפילים ביצירה הם יחסי הכפלה וחזרה, ובין אם הם מבליטים אותן באמצעות ניגודים ועימותים בין אפיוני הדמויות. היצירה מתארת את הכשלון החרוץ בקריאת המציאות של דלאנו, אך מובלעת בה אמירה חזקה על הקריאה הספרותית של הקורא. שתי היצירות, זו התיאטרלית של באבו וסרנו, וזו הספרותית של מלוויל, אינן מסוגלות לייצג את המציאות כראוי. הגורם המכשיל את דלאנו ואת הקורא בקריאת המציאות אינו טמון בחדות הבחנתם או בחריפות שכלם; הוא גם אינו טמון בתחבולותיהם של באבו או סרנו; הסיבה לכשלונם היא הניסיון להפעיל את כלי שיפוט המציאות שלהם על יצירה אומנותית רומנטית, בה הביטוי של היוצר, ועצם יצירת העולם הספרותי, חשובים יותר מייצוג אובייקטיבי של המציאות.

ביביליוגרפיה

אבן, יוסף,  "התיאוריה של הדמות בספרות: מעמדה, תפקידה ביצירה ודרכי בנייתה בספרות," כתב העת הספרות 1, ג', 1971.

מלוויל, הרמן –  בניטו סרנו (Benito Cereno), מאנגלית: אברהם רגולסון. בתוך: מלוויל, הרמן. בילי בוד ועוד סיפורים. תל אביב: עם עובד, תש"י. עמודים 131-251.


[1] הרמן מלוויל –  בניטו סרנו (Benito Cereno), מאנגלית: אברהם רגולסון. בתוך: מלוויל, הרמן. בילי בוד ועוד סיפורים. תל אביב: עם עובד, תש"י. עמודים 131-251. להלן: סרנו.

[2] סרנו, עמוד 131.

[3] סרנו, עמודים 191-202; על מנת להקל מעט על הסרבול אתייחס, בשלב זה, אל באבו כמשרת ואל דון בניטו סרנו כאדונו.

[4]  יוסף אבן, "התיאוריה של הדמות בספרות: מעמדה, תפקידה ביצירה ודרכי בנייתה בספרות," כתב העת הספרות 1, ג', 1971.

[5] אבן, עמודים 7-12.

[6] שם, עמוד 9.

[7] סרנו, עמודים 194-195.

[8] שם, עמודים 197-198.

[9] כוונתי למושג 'דמות חד-פעמית' בו עשה שימוש אבן. בניגוד לדמות טיפולוגית המייצגת קבוצה שלמה של אנשים, דמות חד-פעמית מייצגת רק את עצמה. ראה: אבן, עמוד 8.

[10] סרנו, עמוד 139.

[11] שם, עמוד 192.

[12] שם, עמוד 198.

[13] שם, עמוד 199.

[14] שם, עמוד 202.

[15] בהנחה שאם דלאנו היה מבחין בסתירה זו היה המספר חושף פרט זה בפני הקורא.

[16] סרנו, עמוד 191.

[17] שם, עמוד 196. והשווה ה"ש 10 לעיל, מובאה אשר מעלה סתירה נוספת הנוגעת למראה, אך הפעם למראהו של באבו: כלב-רועים טיפוסי, גם אם אינו שרירי או מסוקס במיוחד, בוודאי שאינו גוץ.

[18] שם, עמודים 191-192

[19] שם, עמוד 200.

[20] שם, עמוד 202. ההדגשה שלי.

[21] שם, עמוד 191.

[22] שם, עמוד 196.

[23] שם, עמודים 198-199.

[24] אבן, עמוד 21.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: