Skip to content

רפרט – מיתוס פרספונה ותסביך אדיפוס

מאי 16, 2011

התרגיל להלן בפורמט שונה מעט – זהו אאוטליין לרפרט שהעברתי עם א"נ, כך שהנקודות נכתבו בפחות דייקנות.

מיתוס פרספונה ותסביך אדיפוס

מיתוס אדיפוס (מויקיפדיה)

כאשר אדיפוס נולד, נמסרה להוריו נבואה, שעל פיה, כאשר אדיפוס יגדל, הוא יהרוג את אביו וינשא לאימו. הוריו של אדיפוס החליטו להרגו במאמץ למנוע מהנבואה להתגשם. הם הפקידו אותו בידי רועה אשר היה אמור לנטוש אותו בראש הר מרוחק אולם הוא ריחם על התינוק ומסר אותו לידי רועה אחר שלקח אותו לחצרו של מלך קורינתוס שם הוא גדל כבנם של המלך והמלכה. כאשר אדיפוס גדל הוא שמע מפי האורקל של דלפי כי הוא עתיד להרוג את אביו ולהנשא לאמו. הוא החליט לברוח מחשש שהוא יגשים את הנבואה ויהרוג את הוריו המאמצים.

במהלך נדודיו ביוון, אדיפוס נתקל בקבוצה של אנשים אשר התווכחה איתו על זכות המעבר. אדיפוס הרג חלק מהאנשים, מבלי לדעת שאחד ההרוגים היה אביו הביולוגי ושחציה הראשון של הנבואה הוגשם. בהמשך דרכו אדיפוס הגיע לתבאי, עיר הולדתו, ושמע שמלך העיר מת בנסיבות מסתוריות. העיר הייתה נתונה במצור על ידי ספינקס, שדרשה שיפתרו את חידתה כתנאי לביטול המצור. אדיפוס פתר את החידה שהייתה: איזו חיה הולכת בבוקר על ארבע, בצהריים על שניים ובערב על שלוש? (אפשר לתת להם לנסות לחשוב על זה, אם הם לא מכירים) התשובה הייתה האדם אשר בצעירותו זוחל על ארבע, בבגרותו הולך על שניים, ובזקנתו הולך עם מקל ולכן יש לו שלוש רגליים. הוא שיחרר את תבאי וכפרס על תושיתו נשא לאישה את אלמנת המלך. בכך התגשמה הנבואה במלואה.

התסביך האדיפלי (if you can't beat them, be them)

הילד הקטן רוצה להתאחד עם האם. הוא מבין כי אביו מתחרה עמו על תשומת ליבה של האם ולכן הוא רוצה להפטר ממנו – להרגו. יחד עם זאת, הוא מבין שלאביו יש כוח רב עליו, ולאור המפגש עם בנות ונשים הוא מבין שלא לכולם יש את איבר המין הזכרי. הוא מסיק שאביו יכול לסרס אותו, ולכן הוא נאלץ למצוא דרכים אחרות כדי לממש את הדחף שלו כלפי אימו. כאן נולד הסופר-אגו, הוא צומח מתוך האגו ותפקידו הוא לשמור על שלמות המבנה הנפשי – לאזן בין הדחפים שעולים מהאיד ובין רצונות השימור של האגו. הסופר-אגו הוא הייצוג של רצונות החברה (במקרה זה, האבא) בנפש היחיד. הילד מוותר על מימוש דחפיו כלפי האם באופן ישיר, ובמקום זה, מזדהה עם האב. באמצעות הזדהות זו הוא מגיע למימוש חלקי של רצונותיו עם האם. בגלל האופי הביסקסואלי של האדם, קיים גם תסביך אדיפלי שלילי. הילד רוצה לממש דחפים מיניים עם אביו ורואה באימו מתחרה מסוכנת. הסופר-אגו מרסן את הדחפים כלפי האב, ומפנה אותם (בהיפוך אובייקט) אל הזדהות עם האם. פרויד טוען שבמקרים בהם התסביך השלילי היה חזק יותר מהתסביך החיובי יש תופעות של אינוורסיה (הומוסקסואליות).

דבר נוסף אותו הילד רוכש כאשר הוא צולח את השלב האדיפאלי, מלבד הסופר-אגו, הוא היכולת לחיות במשולש. עד התעוררות הקונפליקט האדיפלי הילד מכיר רק קשרים דיאדיים (ילד-אמא, ילד-אבא). צליחה של השלב האדיפלי אפשרית רק באמצעות יצירת קשרים מורכבים יותר, טריאדיים (בחיובי, ילד-אבא(כגורם מתווך)-אמא; בשלילי, ילד-אמא-אבא).

תסביך אלקטרה (לוגו אלקטרה)

בדומה לתסביך אדיפוס, בתסביך אלקטרה האם היא המושא לתשוקה ליבידינלית של הבת. אולם, לאחר שהבת 'מגלה' שהיא כבר סורסה על ידי האם, בעקבות המפגש עם איברי המין של ילדים אחרים, היא כועסת עליה והתשוקה אליה מועברת אל האב (במין משהו שקצת מזכיר את מלנכוליה? – כעס על אובייקט גורם להפנמתו). הרצון להפרות את האם מתחלף ברצון פסיבי – שהאב יפרה אותה וההיריון יהווה תחליף לפין שאבד לה. יחד עם זאת, מכיוון שהילדה אינה רוצה לאבד את אהבת אמה, שמטפלת בה, היא מדחיקה את העוינות כלפיה ומפתחת את הסופר אגו. כך, פתרון התסביך הנשי הוא בקנאת הפין, בעוד הפתרון הגברי הוא חרדת הסירוס.

מדוע התסביך האדיפלי ותסביך אלקטרה המשלים אותו אינם מתאימים לנשים? (ציור של משולש ובמרכזו ילדה)

ישנן ביקורות פמיניסטיות רבות על מיתוס אדיפוס:

  • מרכזו של המיתוס הוא ילד – זכר, ואינו דמות נשית.
  • התסביך מציג את הפין כאיבר הדומיננטי והמשמעותי: בנים חוששים לאבדו, ובנות כועסות כי כאילו כבר איבדו אותו ומקנאות בבנים. אין היגיון בטענה שהבנות חשות כי הפין נלקח מהן. דרך הסתכלות אחרת על העניין היא לראות בפין עונש, מעין אות קלון. הבנות התנהגו בסדר עד עכשיו, אבל הבנים לא הנהגו כמו שצריך ולכן הם קיבלו עונש.
  • גם תסביך אלקטרה אינו עונה על סוגיות אלה. לא ברור מדוע דווקא האם היא שסירסה את הבת, ומדוע היריון מן האב יכול להוות תחליף לפין. כמו כן, בתסביך אלקטרה אין התייחסות מספקת לאופי השונה של היחסים בין האם לבת, לעומת יחסי האם והבן, שכן עבור הבת מהווה האם המטפלת וגם מקור התחרות.

מיתוס פרספונה (אילן יוחסין)

ננסי קוליש ודיאנה הולצמן מציעות מיתוס חלופי למיתוס האדיפלי:[1] מיתוס פרספונה. במיתוס פרספונה, ישנה נערה – קורה (שם שמשמעו בתולה או עלמה), ביתה של דמטר ושל זאוס, מלך האלים. כשקטפה יום אחד פרחים עם חברותיה היא נחטפה על ידי האדס, אל השאול. לפי חלק מהגרסאות היא נאנסת על ידו, ומכל מקום ברור כי הם מקיימים יחסי מין. בנקודה זו של הסיפור מקבלת פרספונה את שמה (קיום כיצור עצמאי). אמה, דמיטר אלת התבואה, הייתה עצובה מאוד וחיפשה אחריה בדאגה, וברוב אבלה גרמה לבצורת ורעב על פני הארץ. בעקבות זאת שכנע זאוס, אביה של פרספונה ובן זוגה של דמיטר, את האדס להשיב את פרספונה (זאוס הוא גם אחיהם של דמיטר והאדס). אולם, פרספונה כבר אכלה זרע של רימון, ובכך הפרה את האיסור לאכול בשאול ועל כן נגזר עליה להישאר בשאול לנצח. הגרסאות חלוקות בנוגע לשאלה האם אכילת הזרעים הייתה מודעת ומבחירה, או שהאדס גרם לה לאכול אותם במרמה. לבסוף נכפה הסכם על ידי זאוס לפיו פרספונה תבלה חלק מן השנה בשאול (עונת החורף – אז אין תבואה כי דמיטר בבאסה), שם היא מולכת עם האדס, ובאביב ובקיץ היא עם אמה, דמיטר (יש תבואה כי דמיטר שמחה).

ההסבר של קוליש והולצמן למיתוס

סיפור פרספונה הוא סיפור הילדה העוברת טרנספורמציה מילדות לבגרות, מבתולין למיניות. לטענת קוליש והולצמן, היצוג שהמיתוס מספק לאובדן הבתולין ולכניסה לעולם המיניות ההטרוסקסואלית, ונוסחת הפשרה בין אהבה ונאמנות לאם ולאב הופכות אותו למתאים לתיאור התסביך האדיפלי הנשי. האחו ממנו נחטפת פרספונה הוא מקום לימינלי (בתרבות היוונית), והחטיפה/אונס מתכתב עם פנטזיות מיניות של נשים וגברים אודות אונס וחטיפה מעולם הילדות. אכילת זרע הרימון, ה'פרי האסור' משמעו חציית הגבול, הכניסה לתוך עולם המיניות. באופן זה, המיתוס מתאר את קונפליקט הילדה בין האם/התמימות לבין האב/המיניות. קוליש והולצמן מתבססות על עקרונות התסביך האדיפלי בדבר התשוקה שחשה הילדה כלפי האב והיותה מתחרה עם האם. אולם, במקרה זה מקור התסביך הוא בהיווצרות התשוקה המינית כלפי האב וחוסר היכולת של הילדה להתחרות באם באופן גלוי. היות האם המטפלת וגם המתחרה מחייב את הילדה להדחיק את היצר, דבר המתבטא בפנטזיה של הילדה על חטיפה ואונס – כך היא יכולה למלא אחר תשוקותיה מבלי לפגוע ביחסיה עם האם. אכילת זרע הרימון מהווה את ההפנמה של המיניות על ידי הילדה. האם במיתוס זה היא אם אוהבת ודואגת, והאלימות בין השתיים מודחקת לצללים. מיתוס פרספונה מאפשר פתרון של הקונפליקט הילדי באופן שאינו אלים, כך שהילדה יכולה לפתח את זהותה המינית באופן עצמאי.

הבדלים בין אדיפוס ופרספונה, וביקורת על פרספונה

  1. כמו במיתוס אדיפוס, גם מיתוס פרספונה נוגע בסוגיות של מין והיווצרות הטרוסקסואליות, ובגילוי עריות. יחד עם זאת, הדגש בסיפור האדיפלי הוא על רצח, סירוס וקונפליקטים של כוח ושליטה. בסיפור פרספונה לעומת זאת, ישנה אלימות, מיניות ומוות, אך אין רצח, סירוס, ותחרות פתוחה (יש כאן תחרות, בין האדס ודמיטר, שני אחים, אבל זה לא קשור לעניין שלנו). בפרספונה אין אלימות ילדית.
  2. בכלל, בעוד לפי תסביך אדיפוס הילד מאוד פעיל בפתרון הקונפליקט, פרספונה, כאב-טיפוס של ילדה, פסיבית לגמרי, לפחות לפי חלק מגרסאות המיתוס (האדס חוטף אותה, אונס אותה, מרמה אותה וגורם לה לאכול את זרעי הרימון; דמיטר מחפשת אחריה; זאוס מחליט שהגיע הזמן לפתור את הקונפליקט ולכן מושיב את דמיטר והאדס "לשולחן הדיונים"; לבסוף, פרספונה מועברת מהאדס לדמיטר וחזרה, במחזוריות של עונות השנה, אך ללא יכולת בחירה או השפעה).
  3. תיאוריית תסביך אדיפוס זקוקה לתסביך חיובי ותסביך שלילי כדי להסביר את מורכבות ההתפתחות האנושית (וכדי להכיל את אופיו הביסקסואלי של היצור האנושי). לעומתה, מיתוס פרספונה כסיפור התבגרות אב-טיפוסי אינו זקוק לשתי גרסאות, כיוון שהאמביוולנטיות כבר טבועה בו (הרצון של פרספונה להיות עם דמיטר, וכן רצונה להיות עם האדס).
  4. הפרשנות של הולצמן וקוליש לא מספקת תובנות חדשניות בנוגע ליחסי הילדה-אם. הן נשענות על המתחים שמתאר תסביך אדיפוס בין הילדה ושני הוריה (הרצון של הילדה להיות עם האב והפחד מפני האם, שהיא ה care-giver המרכזי). הן אמנם מציעות פתרון אחר של הקונפליקט המשולש, אך הן נשענות על המתחים שניסח פרויד.
  5. תסביך אדיפוס מציע לילד פתרון לקונפליקט המשולש באופן שמאפשר יחסים טריאדיים. לעומת זאת, בפרספונה יש שני קשרים דיאדיים (האדס-פרספונה, דמיטר-קורה) שמתקיימים לסירוגין. פתרון הקונפליקט המשולש הוא בהפרדה בין שני הקשרים ­- בין שני העולמות (האולימפוס – תמימות ומשפחה, השאול – זוגיות ומיניות). הפתרון של הולצמן וקוליש אינו פתרון 'בריא', הוא מזכיר יותר את רעיון 'המדונה והזונה', בכך שהילדה צריכה להדחיק את יצריה בעודה עם האם ולוותר על קשריה עם האם כל עוד היא מממשת את מיניותה.
  6. נקודה נוספת למחשבה: אולי המיתוס הזה, דווקא מכיוונה של דמיטר, הוא המיתוס המחולל של דכאוני עונתי.

 

Kulish, N., and D. Holtzman. "Persephone, the Loss of Virginity and the Female Oedipal Complex." International journal of psycho-analysis 79 (1998): 57-71.

 

 


[1] N. Kulish and D. Holtzman, "Persephone, the loss of virginity and the female oedipal complex," International journal of psycho-analysis 79(1998).

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: