Skip to content

לידתו של האינדיבידואל במשפחה: פרטיות ואינדיבידואליזם במושג המשפחה על פי פיליפ ארייס

אוגוסט 26, 2012
"אדם בתוך עצמו הוא גר,בתוך עצמו הוא גר.לפעמים עצוב או מר הוא,לפעמים הוא שר,

לפעמים פותח דלת

לקבל מכר

אבל

אבל לרוב,

אדם בתוך עצמו נסגר."[i]

מבוא

במבט ראשון נדמה כי ערך האינדיבידואליזם הוא הערך הדומיננטי בתקופה המודרנית. כאשר אדם מגיע לצומת דרכים בחייו ונדרש להחליט לגבי עתידו, לרוב תנחה את בחירותיו טובתו האישית, ולא טובת משפחתו או טובת החברה. ואולם, בניגוד לדעה רווחת זו, פיליפ ארייס (Ariés) טוען בספרו, Centuries of Childhood,[1] כי רבות מבחירותיו של הפרט מושפעות מאידיאל המשפחה. הוא טוען כי כוחה של המשפחה מפתיע נוכח העובדה שזהו מושג חדש יחסית בהיסטוריה האנושית. במהלך ספרו, מבקש ארייס לבחון את לידתו של מושג המשפחה והתמורות שעברו עליו במאות האחרונות. זאת בניסיון להבין כיצד צברה המשפחה כוח רב כל-כך, וכיצד היא הפכה את הציר אדם-חברה למשולש כוחות, אדם-משפחה-חברה, כאשר הקודקוד המשפחתי הוא החזק ביותר.

האם נכון להתייחס אל מוסד המשפחה ככזה המשתנה בהתאם לתקופה? הקשר הביולוגי בין הורים וצאצאיהם נובע מטבע האדם, האם סביר לחשוב, אם כן, שהמשפחה השתנתה עד כדי כך במשך כאלף שנים, שהן פרק זמן אפסי במושגי אבולוציה? ארייס אינו טוען שהקשר הביולוגי שבין הורים וצאצאיהם הוא מושג חדש. החידוש, לטענתו, נעוץ בשינוי של יחס החברה אל המסגרת המשפחתית כאידיאל.

הנחת יסוד העומדת בבסיס מחקרו של ארייס היא שקיים קשר אינהרנטי בין מושג המשפחה ומושג הילדות.[2] הנחת יסוד זו היא שהובילה אותו לחקור את השאלות הבאות: מי נחשב ילד? באיזה אופן ילד נבדל ממבוגר? האם קיימת תרבות של ילדים? כיצד הופך ילד למבוגר? כיצד משפיעה החברה על חינוך הילד? האם למשפחה יש תפקיד בלעדי, או לכל הפחות ייחודי, בגידול וחינוך הצאצאים? ארייס בוחן כיצד התשובות לשאלות הללו השתנו בתקופות השונות.

בכדי לענות על השאלות הללו ולבחון את מושג המשפחה בראייה היסטורית, ארייס עורך מחקר איקונוגראפי על ציורים מתקופות שונות. זאת על מנת ללמוד על הרעיונות והאידיאלים המתפתחים של החברה. ואולם, ארייס אינו מניח כי הציורים הינם בעלי משמעות סימבולית ותו לא – הוא מתייחס אליהם כתיעוד מהימן לתקופה, ונעזר בהם כדי ללמוד על שגרת היום-יום ואורח החיים. בין הציורים הללו ניתן למנות יצירות שאופיין דתי,[3] ויצירות שאופיין אינו דתי.[4] ארייס עושה שימוש באמצעי נוסף – מקורות כתובים. בין הכתבים הללו ניתן למנות מדריכי נימוס והתנהגות נאותה,[5] וכן מכתבים מהתקופה.[6]

משהצגתי את נקודת הפתיחה של ארייס אגש כעת להצגת מחקרו – אפתח בבחינת מושג הילדות ולאחר מכן אציג את מושג המשפחה בגלגוליו השונים, תוך בירור מקומם של האינדיבידואליזם והפרטיות בתקופות השונות.

הילדות

לידתה של הילדות

מחקרו של ארייס מתמקד בתקופה שבין ימי הביניים והתקופה המודרנית, מהמאה התשיעית ועד המאה התשע-עשרה. ארייס מציין כי בתרבות יוון היה קיים מושג כלשהו של ילדות אך טוען כי:

"Medieval civilization had forgotten the paideia of the ancients and knew nothing as yet of the modern education"[7]

לדידו, בימי הביניים לא הייתה ילדות.[8] כאשר אדם למד לשלוט בשפה המדוברת ואינו נזקק עוד לסיעוד מאימו, הוא חדל להיות תינוק ומתחילים להתייחס אליו כאל מבוגר, גם אם מבוגר קטן-מידות. אין תקופת מעבר בין ינקות ובין בגרות. מרגע שהוא מוכן לכך, בדרך כלל בהיותו בן שבע, עובר המבוגר הטרי לביתו של אדם ממעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר, ומתחיל לעבוד אצלו כשׁוּלְיָה.[9] תקופה זו נמשכת כשבע שנים, בסופן הוא בעל מקצוע, עצמאי וחופשי לעשות כרצונו.[10]

חברת המבוגרים הייתה הטרוגנית ביותר – הן בגיל הפיסי של חבריה, והן בגיל המנטאלי שלהם. השׁוּלְיוֹת הצעירים היו שותפים מלאים בה. ארייס אינו מוצא ולו תמונה אחת של קהל מבוגרים שלא מופיעים בה צעירים כמשתתפים פעילים, בין אם הפעילות היא חיובית – כגון הופעה ביריד מסורתי – או שלילית – למשל התנהגות בוטה בפומבי.[11]

ארייס מביא מספר דוגמאות למקרים בהם ילדים קטנים לא נספרו במניין הצאצאים.[12] הוא טוען כי הסיבה שילדים לא קיבלו התייחסות הייתה שקיומם היה ארעי ולא ודאי. אחוזי התמותה של ילדים היו כה גבוהים שהוריהם נמנעו מהיקשרות רגשית. הינקות הייתה תקופה לא חשובה בחייו של אדם: במקרים בהם צלח הילד את תקופת הינקות והפך מבוגר – הינקות הייתה לא רלוונטית; במקרים בהם התינוק נפטר, לא היה טעם להשקיע אנרגיה בהתאבלות עליו – היו מספיק פיות להאכיל גם בלעדיו – ולא ראו בתינוק המת דבר שראוי לזכור אותו או להיזכר בו. הגישה הרווחת עד המאה החמש-עשרה הייתה שיש להעמיד הרבה צאצאים כדי שלפחות חלקם ישרדו.[13]

במאה השש-עשרה היחס לילדים השתנה. ארייס מצביע על שתי גישות בתקופה הזו: האחת מחבקת, מפנקת ומרעיפה אהבה על הילד; השנייה דורשת מהילד משמעת נוקשה וגורסת שאין זה ראוי שילדים יהיו חלק מחברת המבוגרים, שכן חשיפה מוקדמת אליה, מידת חופש גדולה מידי או פינוק-יתר, עלולים להשחית את אופיו של המבוגר-לעתיד. הגישה הראשונה צמחה בחיק המשפחה – בקרב האמהות והמטפלות.[14] הרגשות אותם מעוררים הילדים חדלו להוות מקור לבושה – הפגנת חיבה כלפי ילדים קטנים הפכה מקובלת בחברה. הילדים סיפקו שעשוע והנאה למבוגרים.[15]

מקור הגישה השנייה חיצוני למשפחה. נציגי גישה זו הם אנשי כנסייה והוגים מורליסטים (Moralists) כגון ד'ארגון (d'Argonne) ומונטיין (Montagne).[16] התומכים בגישה זו התעניינו בפיתוח ועיצוב חוש המוסר של המבוגר-לעתיד. עיקר הגותם במאפיינים הפסיכולוגיים הייחודיים של תקופת הילדות ובאמצעים בהם יש לנקוט כדי לשמור על נפשו של הילד כיציר אלוהים. עצם המחשבה שהילד הוא 'מבוגר-לעתיד' היא חדשנית.[17] שתי הגישות הללו שונות באופן מהותי מהיחס – או חוסר-היחס – לו זכו הילדים לפני המאה השש-עשרה, ואת שתיהן מוצא ארייס גם בתקופות מאוחרות יותר. ניתן לראות אותן גם בחברה שלנו כיום. ואולם, הגישה שתפסה את קדמת הבמה היא הגישה המורליסטית. מתוכה צמח הרעיון שיש לעצב את נפשו ואופיו של הילד באמצעות משמעת נוקשה ומתוכה צמחו בתי-הספר.

השינויים בשיטת החינוך והשפעתם על מושג הילדות

בהשוואה למושגי התקופה המודרנית, בימי הביניים היה פרק הזמן שבו אדם אינו-מבוגר קצר ביותר ונמשך כשבע שנים. הלימודים בבתי-הספר (שהיו אז מוסדות מקצועיים שעניינם לא היה חינוך אלא לימוד לטינית והכשרת כמרים) לא נקשרו לגיל מסוים ולא העידו או השפיעו על המעבר מילדות לבגרות. הלימודים התנהלו בכיתות מעורבות והיו פתוחים לצעירים ומבוגרים כאחד. ואולם, מעטים היו אלה שלמדו בבתי-הספר לכמורה – שיטת הלימודים השכיחה ביותר בימי הביניים הייתה שירות כשוליה. השוליה היה שותף לכל פן בחיי המשפחה אצלה עבד והלימוד נעשה באופן כמעט אגבי, תוך-כדי-עשייה. בין תפקידיו השונים נכללו עריכת השולחן, שירות הסועדים ובילוי במסבאה עם אדונו, במקביל להתנסות והתמקצעות במשלח היד של האדון. מרבית הלימוד היה אוראלי או פרקטי, וכלל מעט מאוד עיסוק בידע מופשט או תיאורטי.[18]

במאה השבע-עשרה, בהשפעת הוגים מורליסטים ואנשי כנסייה, נפתחו בתי-ספר לציבור הרחב ובני המעמד הבינוני הפסיקו לשלוח את ילדיהם לתקופת הכשרה כשוליה. אז גם החלו לחשוב על בית-הספר כמסגרת שמיועדת לילדים בלבד, והחלו להשתמש בשיטות חינוך מותאמות לפסיכולוגיה הייחודית של ילדים.[19] תקופת ההכנה לבגרות, התארכה באופן משמעותי במאות השש-עשרה והשבע-עשרה והיא נקשרה עם תקופת הלימודים – אדם הפך מבוגר רק לאחר שסיים את לימודיו.[20]

שינוי נוסף באופן בו תפסה החברה את מושג הילדות בא לידי ביטוי במשמעת שהייתה נהוגה בבית-הספר. בימי הביניים משמעת נוקשה הייתה אמצעי לשליטה בילדים. ואולם, עם ההבנה כי תפקידו של בית-הספר אינו מתמצה בלימוד, אלא כולל גם חינוך, המשמעת הפכה לערך ולמטרה חינוכית. לבתי-הספר היו אמצעים טובים יותר, בהשוואה לחינוך הביתי, להשליט משמעת נוקשה. יתרון זה ניכר בייחוד בבתי-ספר שפעלו במודל של פנימייה בהם הילד היה מוקף בכל שעות היממה במורים ומשגיחי משמעת. זו הסיבה שאנו רואים פריחה של הפנימיות במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה.[21]

לפריחת המודל הפנימייתי ולחיזוק המשמעת הייתה השפעה נוספת – תקופת הלימודים התארכה. בתי-הספר חדלו להיות מסגרת-יום שאליה הולכים במשך שנה או שנתיים, אם בכלל, והפכו למסגרות חינוך שהרחיקו את הילד מבית הוריו ומההפקרות המוסרית של המשרתים, לתקופה של ארבע או חמש שנים לפחות. עוול המשמעת הפריד בין ילדים ומבוגרים. מבוגר נחשב מי שסיים את תקופת החניכות הזו, מי שהוא אינדיבידואל עצמאי ושאינו זקוק לגורם חיצוני שיכתיב לו כיצד ראוי להתנהג.[22]

ואולם, לא כולם שלחו את ילדיהם למערכת החינוך המתוארת לעיל. בני המעמדות הקיצוניים – הנמוכים והגבוהים – בחרו שיטות חינוך אחרות לילדיהם. בני המעמדות הגבוהים יכלו להרשות לעצמם חינוך פרטי טוב יותר, או ששלחו את בניהם לקריירה צבאית.[23] לעומתם, בני המעמדות הנמוכים המשיכו את מנהג השוליות, מכיוון שסברו שחינוך והכשרה אצל משפחה מכובדת יותר עדיף על פני שנים רבות בבית-ספר. ראוי לציין שמעטים ביותר הם בתי-הספר שפתחו את שעריהם לנשים – את מרבית החינוך שלהן נשים קיבלו בבית.[24]

בבתי-הספר לא נעשתה הבחנה על בסיס מעמד חברתי-כלכלי, אלא על-פי ייעוד מקצועי. הייתה מערכת חינוך אחת, ההבדל היה במשך הזמן שהתלמיד נמצא בתוכה. עורכי-דין ואנשי-כמורה נדרשו ללמוד שנתיים נוספות שהוקדשו ללימודי פילוסופיה, בעוד תלמידים שהתעתדו להיות אמנים או חיילים הסתפקו במסלול לימודים קצר יותר.[25]

עלייתו של מושג הילדות הביאה לחיזוק הקשר בין ילדים והורים ולשאיפת ההורים להיות משמעותיים יותר בחינוך ילדיהם. בתי-ספר שהיו קרובים יותר לאזור המגורים, ולפיכך אפשרו לתלמידים לישון בבית ההורים, החלו לתפוס תאוצה.[26] בסוף המאה השמונה-עשרה השיטה השתנתה. הפנימייה הרחוקה הוחלפה בשני בתי-ספר אזוריים: האחד מיועד לבני המעמדות הנמוכים ותקופת הלימודים בו קצרה יותר. לעומתו, השני מקנה חינוך טוב יותר, תקופת הלימודים בו ארוכה יותר, וקהל היעד שלו הוא בני המעמדות הגבוהים. בניגוד למערכת החינוך המודרנית, החלוקה לבתי-הספר לא הייתה לפי גיל, אלא לפי מעמד. באנגליה ובצרפת ההפרדה המעמדית, וההבדלים בין בתי-הספר, עמדו בעינם עד לאחרונה ורק במחצית הראשונה של המאה העשרים הושוו התנאים.

ארייס מביא הסבר מרקסיסטי-אידיאולוגי לעלייתה ונפילתה של ההפרדה המעמדית בחינוך. לטענתו, האפליה המעמדית בחינוך הייתה תוצאה של אימוץ רעיונותיהם של רשליו (Richelieu) וקולברט (Colbert) על ידי אנשי הנאורות וההשכלה במאה השמונה-עשרה. הם דאגו שלא יישארו חוטבי עצים ושואבי מים אם כל הילדים יזכו לחינוך טוב. ההפרדה המעמדית, אם כן, הייתה אמצעי לדיכוי, הכשלה וניצול של בני המעמדות הנמוכים.[27] ארייס טוען כי ככל שעברו השנים, טכנולוגיות חדשות נכנסו לשימוש בבתי החרושת והפועלים נדרשו להיות מיומנים יותר, ובעלי יכולת קריאה וכתיבה. תוכנית הלימודים הקצרה לא הצליחה לספק את הידע הדרוש כדי לעמוד בקצב החיים, ולכן משך הלימודים הפך אחיד.[28]

ארייס מראה כיצד התפתח מושג הילדות – כיצד נוצר שלב חדש בחיים האנושיים, בין הינקות והבגרות. הוא בוחן את השינויים שעברו על המושג הזה, וטוען כי בבסיס השינויים הללו עומדות אידיאולוגיה ואמונה כי הילד הוא יציר האל, שיש להגן עליו מפני ההשחתה הכרוכה במפגש מוקדם מידי עם העולם ועם חברת המבוגרים. כמו-כן, הוא טוען להשפעה הדדית בין שינויים במושג הילדות ושינויים בשיטת החינוך. בעקבות הנחת היסוד שלו בדבר הקשר ההדוק בין ילדות ומשפחה, אגש כעת לבחינת מושג המשפחה והשינויים שעבר.

המשפחה

חיים ציבוריים אל מול חיים פרטיים – התא המשפחתי כתא חברתי

מרבית הציירים במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה בחרו כרקע ליצירותיהם שטחים ציבוריים כגון כנסיה, כיכר מרכזית בכפר או שדה פתוח. בתקופה זו, המרחב העירוני, הרחוב, מתחיל להופיע בתמונות. ארייס מתאר זאת כך:

"This medieval street, like the Arab street today, was not opposed to the intimacy of private life; it was an extension of that private life, the familiar setting of work and social relations. The artists, in their tardy attempts at depicting private life, would begin by capturing it in the street, before pursuing it into the house. It may well be that this private life took place as much in the street as in the house, if not more."[29]

בפסקה זו – שבה נשמעים הדים לעבודתו של הול (Edward T. Hall)[30] – מכניס ארייס לדיון את מושג הפרטיות ואת ההפרדה בין החיים הציבוריים והפרטיים.

במאה החמש-עשרה אנו מתחילים לראות יצירות המתארות אירועים שמתרחשים בתוך חדר, בפרטיות. בציורים מתקופה זו ניכרת התמקדות בחיי הבית והמשפחה.[31] מה שהחל כזרזיף במאות החמש-עשרה והשש-עשרה, הופך לשטף של ממש במאה השבע-עשרה, בה ניתן למצוא ציורים המתארים את עבודתו של סופר בחדר העבודה שלו, התגנדרותה של עלמה בעזרת משרתות או בני-זוג שוכבים במיטה.

ארייס עוקב אחר השינויים שעבר מושג המשפחה לאורך השנים, כפי שאלו ניכרים באיורים בספרי השעות ובלוחות השנה הכנסייתיים. ביצירות מהמאה השתים-עשרה אפשר להתרשם מכך שבמרבית התמונות מופיע הגבר לבדו.[32] במאה החמש-עשרה מתחילה להופיע האישה לצד הגבר – עדות לכך שחיי הנישואין מתחילים לתפוס מקום לגיטימי במסורת הנוצרית.[33] במאה השש-עשרה מתחילים להופיע ילדים בלוחות השנה. בלוח שנה ממחצית המאה השש-עשרה ניתן לראות שכל חודש מסמל שלב אחר בחיים.[34] השימוש בלוחות שנה כסמלים של השלבים בחיים אינו חדש,[35] אולם ייחודו של לוח שנה זה בכך שהוא עוקב אחר משפחה אחת. אנו עדים לנישואי האב והאם, לשלבים שונים בגידול הילדים, להזדקנות ההורים, ולגסיסתו ופטירתו של האב, מוקף בבני משפחתו.[36] לוח השנה מציג את המשפחה כיחידה נפרדת מהחברה הכללית, מהרחוב. המשפחה היא יחידה חברתית העומדת בפני עצמה.

ממשפחה מורחבת למשפחה גרעינית – שני הסברים

ארייס מתאר את התהליך אותו עברה המשפחה הגרעינית עד שביססה את מעמדה כתא חברתי. הוא מתאר שתי צורות התאגדות שכיחות בימי הביניים, שונות זו מזו, אך קוֹנְצֶנְטְרִיות, ובוחן כיצד הן באות לידי ביטוי בחוק ובמערכות הכלכליות. האחת היא המשפחה גרעינית – זהו המושג שהחל להופיע בציורים השונים במאה החמש-עשרה. השנייה היא המשפחה המורחבת, ה-frereche.[37].

ארייס נשען על מחקרו של דובי (George Duby)[38] הטוען כי קיים מתח תמידי בין המשפחה המורחבת והמשפחה הגרעינית, אך כי שתיהן כאחת תלויות בכוחות כלכליים ובמציאות פוליטית. דובי עוקב אחרי המתח הזה החל מהמאה התשיעית ומראה כיצד ממלכה חזקה שמקנה ביטחון כלכלי מביאה לעליית כוחה של המשפחה הגרעינית. כמו-כן, הוא טוען כי מציאות כלכלית ומדינית שאינה יציבה גורמת לאנשים לחפש יציבות בהתאגדות בקבוצות.[39] ארייס מצטט ממחקרו של דובי:

"In fact, the family is the first refuge in which the threatened individual takes shelter when the authority of the State weakens. But as soon as the political institutions afford him adequate guarantees, he shakes off the constraints of the family and the ties of blood are loosened. The history of lineage is a succession of contradiction and relaxations whose rhythm follows the modifications of the political order."[40]

ואולם, נדמה כי ארייס אינו משתכנע מההסבר המרקסיסטי של דובי. על אף שאינו שולל גישה זו, הוא מציע הסבר נוסף, חלופי – הסבר רגשי. הוא טוען שהמשפחה המורחבת התפרקה כתא חברתי מפני שלא הצליחה לתת מענה רגשי לחבריה ולא עוררה בהם רצון להיות שייכים אליה. לגישתו, בתהליך שהחל במאה הארבע-עשרה, תפסה המשפחה הגרעינית את מקומה של המשפחה המורחבת כקבוצה בה הפרט מוצא מענה לצורך השייכות שלו.

ארייס מצביע על שינוי במעמד החוקי של האישה החל מהמאה הארבע-עשרה. הכוח והסמכות שניתנו לה בעבר על-ידי החוק נלקחו ממנה בהדרגה, עד שבמאה השש-עשרה מוטלת עליה 'נכות', המגבילה את האחריות החוקית שלה.[41] הבעל הוא כעת האחראי והקובע הבלעדי בכל ענייני הבית, כולל נישואי הצאצאים והמשך השושלת. במקביל לתהליך זה, במאות השש-עשרה והשבע-עשרה קשה למצוא משפחה מורחבת שחייה בשטח גיאוגרפי מצומצם, והאינטימיות שהייתה בעבר אבדה.[42]התחזקות הדימוי של הבעל כ-'מלך בביתו', בשילוב עם היחלשותה של המשפחה המורחבת, הביאו לעליית כוחה של המשפחה הגרעינית.

המשפחה כמושג דתי והדת כמושג משפחתי

מוסד הנישואין לא היה אהוד על אנשי הכנסייה בימי הביניים. הנישואין נתפסו כמעין חוזה בין שני צדדים. מטרת הטקס הדתי הייתה 'להלבין' את יחסי המין בין בני הזוג על מנת שלא יהוו חטא, אך לא להעלים את הטומאה שבמעשה. במאה השש-עשרה, ניתן להצביע על שינוי ביחס הכנסייה למוסד הנישואין ולמשפחה. עדות לכך ניתן לראות בשינויים בדיוקנאות של תורמים לכנסיות. בימי הביניים הופיעו התורמים לבדם, החל מהמאה השש-עשרה ניתן למצוא את התורמים מוקפים במשפחתם, ובדיוקנאות מאוחרים יותר ניתן לראות את התורם ומשפחתו מקיפים את אחד הקדושים. פולחן הקדושים הפך לפולחן המשפחה.

נקודת מפגש נוספת בין המשפחה והאמונה היא ברכת המזון. על פי מדריך נימוס שנכתב במאה החמש-עשרה, את ברכת המזון נשא אחד הילדים הצעירים. החל מהמאה השש-עשרה, מטילים מדריכי הנימוס את המשימה על הילד הצעיר ביותר מבין הסועדים.[43] הוא מקבל תפקיד מרכזי בטקס דתי ומשפחתי. זוהי עדות לשינוי שהתחולל במושג הילדות. חשוב מכך, ברכת המזון היא הטקס הדתי היחידי שנערך בבית, לאור זאת, אמירת הברכה על-ידי הילד מקבלת משמעות חדשה – היא מהווה חיבור בין המשפחה, האמונה והבית. טקס האוכל הוא טקס בעל מניין ייחודי: זוהי אינה תפילה פרטית או אישית – כמו תפילה שלפני השינה; זוהי אינה תפילה עם קהל גדול – כמו תפילה בשעת המיסה בכנסייה; התפילה בחיק המשפחה מרחיבה את מושג הפרטיות, היא יוצרת תחום ביניים בין הציבורי והאישי – התחום הפרטי-משפחתי.

בֵּיתִיּוּת (Domesticity) מול חִבְרוּת (Sociability) – בחינת מאזן הכוחות

ארייס טוען כי המקומות והחוגים החברתיים בהם אדם מבלה את זמנו משפיעים על מחשבותיו ורגשותיו.[44] כל עוד בילו בני האדם את מרבית זמנם במקומות ציבוריים ולא בחברת המשפחה ובביתם הפרטי, מושגי המשפחה והפרטיות לא יכלו לפרוץ. המצב הזה נשמר עד המאה השבע-עשרה. אבקש לתאר כעת את התנאים שאפשרו את שינוי מאזן הכוחות בין גורמי החברות וגורמי הביתיות, וכיצד גברו האחרונים.

שיטת השוליות שהייתה נהוגה בימי הביניים לא אפשרה למשפחה הגרעינית המשכיות. בין הורים לילדים לא נוצר קשר רגשי, אלא רק חברתי, שלא היה שונה באופן מובהק מקשריהם עם מבוגרים אחרים בקהילה.[45] גם לאחר התחזקות הפנימיות על חשבון שיטת השוליות הקשר לא היה חזק במיוחד.[46]

עד המאה השבע-עשרה, האינטראקציה של אדם עם סביבתו הייתה מאוד אינטנסיבית ולא נעשתה הפרדה בין חיים חברתיים, פרטיים ומקצועיים. הצלחה בחיים לא נקשרה להצלחה חומרית, אלא למעמד חברתי וליכולות חברתיות, לשיפור במעמד החברתי בקהילה בה נולדת. תחת הגדרה זו של הצלחה, ברורה חשיבותה של מיומנות השיחה, ולראייה, הפרקים העוסקים בשיחה במדריכי הנימוס גדולים ודקדקניים במיוחד.[47]

ראוי לדון מעט יותר במדריכי הנימוס ובהשפעה הרבה שהייתה להם על מושגי הפרטיות והמשפחה. מקורם של מדריכי הנימוס במאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה וניתן לסווג אותם תחת שלוש קטגוריות: התנהגות חברתית נאותה, כללי מוסר ויחסי אישות. מטרת המדריכים, ללא קשר לקטגוריה אליה שויכו, הייתה זהה:

"To initiate the young man … in social life, the only conceivable life outside the cloister, a life which was spent in human contacts and conversation."[48]

הרעיון ללמוד באמצעות קריאה בספר מה הם כללי ההתנהגות הנאותה צורם מעט. הרי נכתב בשיר: "[בן דוד שלי] למד שחיה בהתכתבות אצל מציל ידוע. כשנכנס סוף-סוף לים, תוך שניות הוא נעלם."[49] ואולם, שכיחותם הרבה של מדריכי הנימוס מלמדת כי לבית-הספר ולמפגש היום-יומי עם החברה לא היה מונופול על הגדרת נורמות ההתנהגות. קהל היעד של הספרים היה גדול יותר מקהל היעד של בית-הספר, הם תיארו מודל לחיקוי שהתאים הן לצעירים והן למבוגרים. ספרי הנימוס שיקפו את סולם הערכים של החברה, אשר בראשו ניצבו ערכי המצוינות וההישגיות. לפיכך, קיבלו הספרים תוקף מוסרי ומנדט מחנך – עד המאה השבע-עשרה מעמדם כמחנכים היה זהה למעמדו של בית-הספר, אם לא גבוה יותר.

כתוצאה מתמורות בסולם הערכים של החברה במאה השבע-עשרה, עברו הספרים שינוי משמעותי. ערך השאפתנות שאפיין את תקופת הרנסנס הוחלף בבינוניות מכוונת ובחיפוש אחר דרך אמצע נוחה,[50] ומדריכי הנימוס איבדו את הערך המוסרי שהיה להם. ממחצית המאה השבע-עשרה ואילך אנו עדים להתמקדות ספרי הנימוס בילדים ובאופן החינוך שלהם.[51] באותה תקופה הופיעו ספרי-הדרכה להורים ומורים שעסקו בחינוך ילדים. ספרי הנימוס וההדרכה החלו להכתיב וללמד את החברה מהו חינוך נכון, מהם תפקידיה של המשפחה בחינוך הילדים, ולמעשה, מהי משפחה אידיאלית.

בחינה פונקציונאליסטית מבית מדרשו של רדקליף-בראון,[52] גם אם תחטא בפשטנות יתר, עלולה לפתות אותנו להכריז 'שח-מט' בנקודה זו: המוסד החברתי שמנחיל את ערכי החברה, ולכן משפיע על האמונות והמעשים של הפרטים המרכיבים אותה, מחנך לאידיאל המשפחה ולכן החברה דוגלת באידיאל המשפחה – מש"ל. אך ברור כי מדריכי הנימוס החדשים הם רק חלק מהמשוואה – הספרים הללו לא החליפו לחלוטין את מדריכי הנימוס הישנים וכוחות הביתיות לא היו מספיק חזקים כדי להפר את מאזן הכוחות. סדר היום וסולם הערכים של החברה עדיין נקבעו במפגשים החברתיים, כפי שארחיב להלן.

הבית הגדול והפאב – מבנה הבית כמבנה החברה

לעומת בתי הקפה והפאבים (מלשון Public House) של המאה התשע-עשרה – שהיו מקומות המפגש של נכבדי העיירה – המסבאות של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה היו הרבה פחות מהוגנות. הן היו נקודת מפגש לפושעים, בעלי חוב נמלטים, הרפתקנים, זונות ושאר מרעין בישין. מקומות המפגש בהם התרחשה התכונה החברתית המכובדת היו 'הבתים הגדולים.'[53] אלה היו הבתים של בני המעמד הבינוני-גבוה שהיו גדולים הן בשטחם והן במספר וצפיפות הדיירים. זאת, הודות למנהג העשירים להכניס אל ביתם חברים, קרובי משפחה, שוליות ומשרתים רבים, שנספרו במניין הנפשות ובמפקדי האוכלוסין.[54]

בורדייה (Bourdieu), [55] במחקרו על החברה והבית הקביליים (Kabyle), טוען כי מבנה הבית משקף ומסמל את החברה וערכיה:

"Thus the house is organized in accordance with a set of homologous oppositions – fire:water; cooked:raw; high:low; light:dark; day:night; male:female; nif:hurma; fertilizing:able to be fertilized; culture:nature."[56]

ארייס, בדומה לבורדייה, טוען לקשר בין הארכיטקטורה ומבנה החברה. ואולם, בעוד בורדייה טוען להשפעת החברה על מבנה הבית, ארייס טוען שמבנה הבית מעצב את התודעה האישית. לדידו, בדרך זו משפיע מבנה הבית גם על מבנה החברה:

"There has to be a certain amount of space or the family life is impossible, and the concept of the family cannot take shape or develop. We may conclude that these poor, badly housed people felt a commonplace love for little children – that elementary form of the concept of childhood – but were ignorant of the more complex and more modern forms of the concepts of the family."[57]

ארייס טוען שמושגי המשפחה והילדות התפתחו בעיקר במעמד הביניים ולכן הוא מתמקד בשינויים שעברו הבתים של בני מעמד זה. עד המאה השבע-עשרה היו מרבית הבתים בצורת 'חדר בתוך חדר'. היו בהם חדרי מגורים משותפים למספר זוגות ויחידים ומספר רב של חדרים ללא ריהוט או ייעוד מסוים, שיכלו לקיים בהם פגישות עסקיות, חברתיות או אישיות.[58] מרבית הרהיטים היו ניידים או מתקפלים.

במאה השבע-עשרה הריהוט, ובמיוחד המיטה, הופך כבד יותר, ולכן נייח וקבוע. מיטת האפריון החלה להיות סמל של בית ופרטיות. אמנם החדר בו הייתה המיטה לא הפך כולו לחלל פרטי, אך הווילונות של מיטת האפריון בכל זאת יצרו הפרדה בין המתרחש בפנים (מין, לידה או מוות) ובין המתרחש בחוץ. לא הייתה פרטיות או בדידות, לא היה 'לבד' – עד לשינוי במבנה הבתים שהתרחש במאה השמונה-עשרה. בתקופה זו אנו רואים מעבר ממבנה 'חדר בתוך חדר' למבנה מודרני יותר, מבוסס מסדרון. החדרים הפכו נפרדים ועצמאיים יותר. חלק מהחדרים הפכו לבעלי תפקיד ייעודי והשינוי הורגש גם בשפה: החלה הבחנה בין 'chambre' ו- 'salle'; בין חדר שינה וחדר לקבלת פנים ואכילה.[59] בניגוד למצב עד המאה השבע-עשרה, בו מרבית הביקורים היו ספונטניים והבתים הגדולים שקקו חיים, במאה השמונה-עשרה ביקורים ספונטניים החלו להיחשב כגסות-רוח, ותחת זאת החלו לדבר על הנימוס שבתיאום ביקור מראש והנאותות של שמירה על פרטיות ועל דלת סגורה. הבית הפך ממרכז העולם החברתי למפלט מהעולם החברתי.

המשפחה והמעמד – הגדרת העצמי אל מול השונה

ארייס מראה כי מושג המשפחה התפתח בעיקר במעמד הביניים ומתעוררת השאלה מדוע: מה היו הגורמים שתרמו להתפתחות המושג במעמד הביניים? מה היו הגורמים שעיכבו את התפתחותו במעמדות הגבוהים והנמוכים?

בימי הביניים בני כפר או עיירה חיו, עבדו ובילו יחדיו ללא הפרדה לפי גיל או מצב כלכלי. המשחקים והתרבות היו משותפים לכולם. במאה השבע-עשרה חל שינוי – חלק מהמשחקים מתחילים להיות מזוהים עם המעמדות הגבוהים, וחלק עם המעמדות הנמוכים והילדים. תהליך דומה של פיצול מתרחש במאה השמונה-עשרה במערכת החינוך. החברה התפצלה מגוף אחד למספר רב של תאים חברתיים נפרדים, המשפחות, ולמספר קבוצות של תאים, המעמדות החברתיים. בעוד בימי הביניים לא הייתה הפרדה בין גילאים או מעמדות, אלא הפרדה גיאוגראפית, במאה השמונה-עשרה ההפרדה – ולכן הזהות – החברתית מבוססת יותר על קירבה התנהגותית, כביכול מוסרית. כללי הנימוס והלבוש, שהיו חלק מהסממנים ששייכו אדם למעמדו החברתי, שמרו על ההפרדה המעמדית והדגישו, אם לא יצרו, את ההיררכיה המעמדית ותחושות העליונות והבושה שנובעות ממנה.[60]

ההפרדה החברתית החדשה יצרה מתחים רבים בחיי היום-יום. בשלב כלשהו בני המעמד הבינוני החליטו לפרוש ממנה: הם פיצלו לחלוטין את מערכות החינוך; בנו לעצמם בתים קטנים יותר, שקידשו את הפרטיות ואפשרו התנתקות מהחברה – ובעיקר מבני המעמדות הנמוכים, אליהם החלו להתייחס בזלזול; הם החלו להגדיר את עצמם על פי מאפיינים כלכליים, ושאפו ליצור תת-חברה הומוגנית ככל האפשר.

החברה הישנה הכילה את כל סגנונות החיים במרחב קטן, ואפשרה, אם לא כפתה, הצבה שנראית ביזארית לאדם המודרני – המעמדות הכלכליים השונים חיו ביחד, כקהילה אחת. החברה החדשה לעומתה, מאפשרת לכל מעמד את המרחב שלו, ללא הפרעות והרחק מעיניהם של המעמדות האחרים. בתוך המרחב המעמדי הזה קיים 'פרוטוטיפ של המעמד' שמוגדר על ידי כללי הנימוס. חריגה מהדגם הזה עלולה לגרום להוקעה מהמעמד ולבידוד חברתי. המעמד והמשפחה מבטאים את אותו חוסר סבלנות כלפי שונות, את אותה שאיפה לאחידות ולדה-אינדיבידואליזציה.[61]

סיכום ביניים – אינדיבידואליזם ופרטיות במושג המשפחה

ביצירות אומנות מימי הביניים לא רואים משפחות או סצנות ביתיות. מוטיב מרכזי בתמונות הללו הוא קהל אנושי שאינו המוני ואנונימי, אך אינו מאפשר פרטיות. התמות המרכזיות בציורים הללו היו מהחיים הציבוריים ולא מהחיים הפרטיים. אדם היה חלק מציבור בכל מקום אשר הלך, בכל פן ופרט מחייו. אפילו חיי הזוגיות היו עניין ציבורי – חברים ובני משפחה הגיעו כדי לברך את הזוג הטרי במיטת הכלולות.[62] המחסור בפרטיות לא אפשר למושג המשפחה להתפתח.

לרוב, נזקפים השינויים שחלו במעמד הילדים לזכות עליית האינדיבידואליזם וירידת הריסונים והחסמים החברתיים. עם זאת, השוואה של אורחות החיים בעבר וכיום אומרת דרשני: האם ההשקעה הרבה של הורים בילדיהם בתקופת הרנסנס, בעידן הנאורות ובתקופה המודרנית,  מעידה על אינדיבידואליזם יותר מאשר האדישות שהפגינו הורים כלפי ילדיהם בתקופות קדומות יותר? ארייס גורס כי האינדיבידואליזם אינו הערך העומד מאחורי ההתפתחויות של המאות האחרונות, אלא ערכי המשפחה והביתיות.

הביתיות התחזקה ככל שהחברתיות נחלשה. היחסים החברתיים-משפחתיים באו כמעין תחליף ליחסים החברתיים הרחבים, בכדי למנוע בידוד חברתי. במאה השמונה-עשרה אנשים החלו להתגונן מפני החברה, זו שבעבר הייתה מרכז עולמם. הבית, שהחליף את הרחוב של ימי הביניים, נושל מהפן הפומבי שלו, ואת מקומו תפסו בתי הקפה והפאבים. ארייס טוען כי מושג הפרטיות התחזק, אך לא לכיוון האינדיבידואל, אלא לכיוון המשפחה.

ביקורת

ניל פוסטמן (Postman) כתב בספרו, אבדן הילדות,[63] כך: "נראה […] שספרו של פיליפ ארייס […] הוא שיצר את תחום המחקר הזה [תולדות הילדות] ושהתחיל את ההסתערות בכיוון זה."[64] אם כן, התרומה החשובה ביותר של ארייס היא בביסוס תחום מחקר חדש. ואולם, לאחר שסלל את הדרך, הגיעו חוקרים נוספים, ביניהם פוסטמן עצמו, והביקורת לא איחרה לבוא: ראשית, ספרו של ארייס מנסה לעקוב אחר מספר תהליכים מקבילים מבחינה כרונולוגית. ארייס בחר בחלוקה לפרקים לפי נושאים – במקום למשל חלוקה לפי סדר כרונולוגי. בחירה זו יוצרת בלבול רב, שאינו מקל על הקושי המובנה הכרוך בניסיון לתחום כרונולוגית התפתחות של מושגים מופשטים ורעיונות. שנית, הערך התיעודי של המקורות בהם עשה שימוש ארייס מוטל בספק. אוונס (Evans) כתב כך:[65]

"In everyday life children were indeed dressed differently to adults; they were just put in adult clothes to have their portraits painted"

אפשר וראוי למתוח ביקורת גם על הגישה המטא-היסטורית של ארייס. כאשר ארייס נדרש לשאלה מה מניע את גלגלי ההיסטוריה, הוא נוטה לבחור הסברים רגשיים, מוסריים, פסיכולוגיים או אידיאולוגיים. זאת, על אף שכתב בעצמו כי לרוב תיאורטיקנים אינם מייצגים נאמנים של התקופה בה הם חיים.[66] ארייס, ובאופן כללי הזרם הפסיכו-היסטורי,[67] נוטה להעדיף הסברים המבוססים על פסיכולוגיית האדם, בין אם מתחום הפסיכואנליזה או מתחום הפסיכולוגיה החברתית, על פני הסברים נסיבתיים או מרקסיסטי.[68]

הילדות בהסבר טכנולוגי – עבודתו של ניל פוסטמן

פוסטמן הציע הסבר שונה לעליית מושג הילדות, הסבר טכנולוגי. הוא טען כי מושג הילדות היה קיים כבר בתרבות יוון. ילדים קיבלו חינוך ייחודי, והיה ברור שיהפכו להיות מבוגרים רק לאחר שילמדו את רזי החיים.[69] עם פלישת הגרמאניים חלו שינוים שהעלימו הלכה למעשה את הילדות: האחד, מיומנות הקריאה והכתיבה הפסיקה להיות נחלת הכלל.[70] השני, בתי-הספר הקלאסיים נסגרו ושיטת השוליות התפתחה.[71] השלישי, מושג הבושה נעלם – ילדים היו חשופים למגוון רחב של חוויות ועובדות חיים שבעבר המבוגרים התביישו לחשוף בפניהם.[72] השינויים הללו העלימו את מושג הילדות כיוון שהם מסמסו את ההבדל שבין ילד ומבוגר. מצב זה שרר עד שלהי ימי הביניים, כאשר גוטנברג המציא את מכבש הדפוס. פוסטמן רואה בהמצאת הדפוס ובהחזרת המדיום הכתוב אל הכלכלה ואל חיי החברה והפנאי,[73] את המצאת האדם המשכיל, המבוגר, שאופיו וידיעותיו שונות מאלו של הילד.[74] הדפוס פתח את סכרי הידע לאוכלוסייה הרחבה. הוא הפיץ והביא את הידע לכל בית, אבל באותה עת, מנע אותו מכל הילדים. הידע הפך לסוד, ולהיות מבוגר משמעו להיות חשוף לסוד זה. טכנולוגיית הדפוס והידע הרב שהיא הפיצה יצרו את המבוגר החדש. הקשיים של הצעירים לרכוש את המיומנות הנדרשת כדי לשלוט בשפה הכתובה, הם אלו שהפרידו אותם מחברת המבוגרים, ובכך יצרו את הילדות.

סיכום

בספרו, מתמקד ארייס בשינויים שעברו מושגי הילדות, המשפחה, הפרטיות והאינדיבידואליזם במאות האחרונות. ארייס נוטה להסביר את השינוי שחל במושגים אלו באמצעות הסברים פסיכו-היסטוריים. הוא טוען כי טעות היא לפרש את השינויים שחלו במאות האחרונות כניצחון של הפרטיות וערך האינדיבידואליזם על כוחות החִבְרוּת, אלא שיש לפרש התפתחויות אלו כפריחה של רעיון המשפחה.

ברצוני להציע פרשנות אחרת לממצאים אליהם הגיע ארייס. פרשנותי זו מתבססת על ציטוט של דובי אותו ארייס מבטל כלאחר יד:

"As soon as the political institutions afford him [the man] adequate guarantees, he shakes off the constraints of the family and the ties of blood are loosened."[75]

המשפחה הגרעינית היא שלב ביניים שבין אינדיבידואליזציה מוחלטת, ובין חברות מוחלט. היא השלב אליו הגיע האדם במאות האחרונות – מאות בהן התנאים הפוליטיים והכלכליים אפשרו מידת אינדיבידואליזציה גדולה יותר מבעבר, אך כזו שעדיין אינה מוחלטת.


[1] Ariés, Philippe, Centuries of Childhood, Baldick, Robert (Tras.), London: Jonathan Cape, 1962.

[2] ארייס, עמוד 10.

[3] למשל לוח השנה מהמאה ה 16, שמקורו בכנסייה בטולוז. ראה: שם, עמוד 344.

[4] שם, עמוד 353.

[5] למשל L'Honneste garçon מאת גרנייל (M. de Grenaille de Chatauniers). ראה: שם, עמוד 111.

[6] למשל, מכתביה של מאדאם דה סבינייה (Sévigné Marie de Rabutin-Chantal, marquise de) וכן מכתבים של הגנרל דה-מרטנג' (General de Martange) לאשתו.

[7] ארייס, עמוד 411. ההדגשה במקור.

[8] שם, עמוד 128.

[9] שם, עמוד 411.

[10] שם, עמוד 368.

[11] שם, עמוד 128.

[12] שם, שם.

[13] שם, עמוד 38.

[14] שם, עמוד 132.

[15] למשל מכתבה של מאדאם דה סבינייה. ראה, שם, עמוד 130.

[16] שם, עמוד 131.

[17] למשל דבריו של פלאורי (Fleury). ראה, שם, עמוד 131.

[18] שם, עמוד 366.

[19] שם, עמוד 333.

[20] שם, עמוד 329.

[21] שם, עמוד 333.

[22] שם, עמוד 334.

[23] שם, עמוד 331; שם, עמוד 378.

[24] שם, עמוד 334.

[25] שם, עמוד 334-335.

[26] שם, עמוד 369.

[27] שם, עמוד 336.

[28] שם, עמוד 335.

[29] שם, עמוד 341-342.

[30] Hall, Edward Twitchell, The Hidden Dimension, New York: Garden City, 1966.

[31] ארייס, עמוד 347.

[32] שם, עמוד 340.

[33] שם, עמוד 341. ראה עוד על קשרי דת ומשפחה בפרק "המשפחה כמושג דתי והדת כמושג משפחתי" בעבודה זו, להלן.

[34] שם, עמוד 344.

[35] שם, עמוד 343.

[36] שם, עמוד 345.

[37] שם, עמוד 353.

[38] שם, עמוד 434, הערה מספר 35.

[39] בימי הביניים המוקדמים צורות ההתאגדות הללו היו פיאודליות. אחרי המאה השלוש-עשרה צורת ההתאגדות המשפחתית המורחבת שכיחה יותר.

[40] דובי, כפי שארייס מצטט אותו: שם, עמוד 355.

[41] "The married woman is placed under a disability". ראה שם, עמוד 356.

[42] שם, שם.

[43] שם, עמוד 360.

[44] ניתן לראות באמירה זו של ארייס ביטוי לגישה מטריאליסטית. ואולם, לאור ההסברים הפסיכו-היסטוריים הרבים המופיעים בספר, נדמה כי זוהי דרכו של ארייס לשלב בין ה-'הוויה מעצבת תודעה' של מרקס ל-'תודעה מעצבת הוויה' של הגישה הפסיכו-היסטורית: הפסיכולוגיה האנושית מושפעת מהסביבה, אבל מה שמניע את גלגלי ההיסטוריה היא התודעה האנושית, ולא ההוויה.

[45] ארייס, עמוד 368.

[46] שם, עמוד 375.

[47] לסקירה של מספר מדריכי נימוס והכללים המפורטים אותם הם מכתיבים לניהול שיחה נאותה ראה שם, עמוד 376-377.

[48] שם, עמוד 383.

[49]"יו יה", כוורת. מילים: אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון.

[50] "A happy mean", ראה ארייס, עמוד 388.

[51] שם, שם.

[52] כפי שהיא באה לידי ביטוי ב:

A.R. Radcliffe-Brown, The Andaman Islanders, Glencoe, Illinois: The Free Press, 1948.

[53] ארייס, עמוד 391.

[54] ארייס מצטט בספרו מפקד אוכלוסין מ-1695. ראה שם, עמוד 392.

[55] Pierre Bourdieu, Algeria 1960, Cambridge: Cambridge University Press, 1979.

[56] שם, עמוד 140.

[57] ארייס, עמוד 392.

[58] שם, עמוד 393.

[59] שם, עמוד 399.

[60] שם, עמוד 414.

[61] שם, עמוד 415.

[62] שם, עמוד 405.

[63] פוסטמן, ניל. אבדן הילדות. יהודית כפרי. תל אביב: ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1987.

[64] שם, עמוד 16. ההדגשה שלי.

[65] Evans, Richard J., In Defence of History, Granta Books 1997. p. 63.

[66] ארייס, עמוד 380.

[67] דעת – אתר לימודי יהדות ורוח , שייפנר, זאב, "התרומה של הפסיכו-היסטוריה לחקר ההיסטוריה", 09/08/10. <http://www.daat.ac.il/daat/history/hevra/hatruma-2.htm>.

[68]ראה למשל:

Hendrick, Harry, "Children and Childhood,” Refresh 15 (Autumn 1992). 21.08.2010, <http://www.ehs.org.uk/ehs/refresh/assets/Hendrick15a.pdf>. p. 1.

[69] פוסטמן, עמוד 19.

[70] שם, עמוד 20-21.

[71] שם, עמוד 23.

[72] שם, עמוד 24.

[73] בעבר נהגו להקריא לקהל רב אך כעת הקריאה פרטית, כמעט אנטי-חברתית.

[74] פוסטמן, עמוד 40.

[75] דובי, כפי שארייס מצטט אותו: ארייס, עמוד 355; ראה פרק "ממשפחה מורחבת אל משפחה גרעינית – שני הסברים" בעבודה זו, לעיל.


[i] "אדם בתוך עצמו", שלום חנוך.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. רפאל permalink

    תודה רבה. החכמת אותי בצורה יפה ומעניינת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: