Skip to content

האהבה כמעשה או כאמונה

ינואר 1, 2013

בספרו,[1] מציג יעקב גולומב את עיקרי גישתו הפילוסופית של סרן קירקגור (Kierkegaard). גולומב סוקר חלק נכבד מכתבי קירקגור וכותב על 'תחנות החיים', או 'ספירות הקיום', השונות שהציע – הספירה האסתטית, הספירה האתית והספירה הדתית. לגבי האופן בו עובר אדם מספירה אחת למשנתה, כותב גולומב כך:

"חוסר-האפשרות ליישב בין סגנונות חיים בסיסיים אלה נובע לא רק מנקודת-מבט קיומית (ופסיכולוגית), אלא גם משיקולים תיאורטיים. לכל אחת מ"ספירות קיום" אלה מערך ערכי משלה, ואין שום עקרון-על המנחה את המעבר מן האחת אל האחרת. הבחירה ביניהן נעשית על-ידי "קפיצה" ספונטנית שאינה ניתנת לביסוס שכלי כלשהו."[2]

"[קירקגור] אז נוכח לדעת שבפועל הוא חי בתנועה דיאלקטית שבה הוא "קפץ" מספירה קיומית אחת לאחרת.[3]

על פי קירקגור, אין עקרון מארגן-מאחד בין המעברים מהספירה האסתטית לספירה האתית ובין המעברים מהספירה האתית לספירה הדתית. עם זאת, ניכר כי המעבר מלווה – או מונע בעקבות – בחירה 'ספונטנית'. כפי שאדם בוחר באופן אקטיבי להתמודד עם מעגלי השעמום המצויים בקיום האסתטי באמצעות בחירה בהתמקדות באתיקה, כלומר במטרה חיצונית לו, כך בוחר אדם באותנטיות וב'שיווי המשקל בין מה שעליו להיות לבין מה שהנו' על פני מעגלי הפעולה המוסרית אך חסרת התשוקה של הקיום האתי.[4] מתוך דבריו של גולומב נהיר כי אלמנט הבחירה הוא המשותף – והמכריע – כאן.

כפי שכותב גולומב, לא ניתן לבסס את הקפיצה בין הספירות השונות על טעמים שכליים, אלא רק על טעמים שאינם מסוג זה. אם כן, עולה השאלה, איזה סוג של טיעונים משמשים את האדם בבחירתו לקפוץ מספירה אחת למשנתה? סוג אחד של טיעונים יכול להגיע מתחום האמוציות – אדם מרגיש מתוסכל או מיואש, ולכן הוא מחפש משמעות במערכות תיאורטיות וערכיות שונות ממצבו הנוכחי. סוג אחר של טיעונים לבחירה כזו יכול לבוא מטעמי אמונה. אדם מחליט, ללא כל יסוד ראייתי או לוגי, שראוי להתקיים בדרך שונה מזו שבה הוא בחר עד כה. בחירה אמונית מסוג כזה היא זו שמציע קירקגור בפרק הראשון של Works of Love.[5]

קירקגור טוען כי מקורה של האהבה חבוי ונסתר וכי לא ניתן לגלות אותו – ככל שאדם יעמיק חקור בשורשיה כך יגלה הוא כי מקור הנביעה של אהבתו עמוק ואינו מושג. בנקודה זו בטיעוניו מבצע קירקגור בחירה אמונית, ומייחס את האהבה למקור אלוהי.[6] בהתאם לאופיין של בחירות אמוניות, נראה כי בחירתו של קירקגור אינה נשענת על בסיס ראייתי או לוגי, וכי הכנסתו של הטיעון האלוהי באה לענות על מיסתורין שקשה להסבירו באמצעים אחרים.[7] עם זאת, גישתו של קירקגור דורשת בחירה אמונית נוספת, שכן מעצם טיבה ואופייה החבוי של האהבה, לעולם לא לניתן לראות את האהבה עצמה, אלא רק את פירותיהּ – פירות שעלולים להיות תוצרים של דברים אחרים, ולא של האהבה המיוחלת. זאת ועוד, לעולם לא ניתן לדעת – במובן התבוני של דעת – שהחוויה שהאדם חווה היא אכן אהבה. כאשר המהלך הדדוקטיבי של הקיום האסתטי, והמהלך האינדוקטיבי של הקיום האתי אינם מסוגלים לגלות לאדם את האהבה, נדרש ממנו צעד של בחירה אמונית – הבחירה להאמין שאהבה קיימת, ושהחוויה שהאדם חווה היא אהבה.

קירקגור שם דגש רב על מעשה האמונה באהבה. הוא מדגיש שוב ושוב את אופייה הנסתר ואת העובדה שיש צורך לפרש את פירותיה ועליהּ כאהבה באופן שאינו תבוני, אלא אמוני. עם זאת, הנקודה המרשימה ביותר בעיני בטקסט נעוצה דווקא בבחירה באמונה, ולא באמונה עצמה. הכנסת יסוד של בחירה לאהבה הופכת אותה למעשה רצוני, אקטיבי, ולא אירוע פסיבי, שקורה כאשר נקרה לדרכך המושא המתאים.

על אלמנט הבחירה במעשה האהבה כתב גם אריך פרום, בספרו אמנות האהבה:

"הנחה שנייה המונחת ביסוד הגישה [האהבה אינה משהו המצריך למידה] … היא שבעיית האהבה היא בעיה של מושא, לא בעיה של כושר. בני אדם חושבים שלאהוב זה עניין פשוט, אבל למצוא את המושא הנכון לאהבה – או לזכות באהבתו – הוא הדבר הקשה."[8]

 פרום מתמקד ב'איך' של האהבה – בעלים ובפירות שלה – בלמידה של כשרי האהבה ובבחירה של הוצאה לפעול של הכשרים הללו. מכתיבתו של פרום עולה קשר מחייב וחד-חד ערכי בין כשרי האהבה ובין האהבה עצמה. עם זאת, לגישתו של קירקגור קשר כזה לא קיים. למעשה, לגישתו של קירקגור, כלל לא קיים קשר בין כשרי האהבה שהציע פרום ובין האהבה עצמה, אלא אם נבחר להאמין בקשר כזה. בעוד פרום טוען כי ניתן 'לייצר' אהבה באמצעות מעשה, כמעט פולחן, קירקגור טוען כי ניתן 'לייצר' אהבה באמצעות אמונה, ללא תלות במעשה.


[1] יעקב גולומב. אביר האמונה או גיבור הכפירה? : חיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי. ירושלים: שוקן, 1999. 93-126.

[2] שם, 113. ההדגשה שלי.

[3] שם, 117.

[4] שם, 121.

[5] Søren Kierkegaard. Works of love, Kierkegaard's writings. Princeton, N. J.: Princeton University Press, 1995.

[6] שם, 10.

[7] שם, שם.

[8] אריך פרום. אמנות האהבה. בתרגום דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות, 2001. 9-11. ההדגשות במקור.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: