Skip to content

הנשמה לפי 'פידרוס' לאפלטון ותפקידה של הבושה

ינואר 1, 2013

בפידרוס לאפלטון,[1] טוען סוקראטס כי משל מתאים למבנה הנשמה של בני האדם הוא כרכרה המובלת על-ידי זוג סוסים: האחד נאה וטוב, והשני הינו תמונת המראה המהופכת של הראשון.[2] מבנה הנשמה העולה מתוך המשל קונפליקטואלי ביותר – בנשמת האדם ישנם שני כוחות, או דחפים, האחד טוב והשני רע, ומאבק עז מתנהל ביניהם. תוצאות המאבק הזה מכריעות לא רק כיצד ינהג כל אדם בחייו הנוכחים, אלא הן בעלות השלכה גם על גלגולי חייו הבאים.

מעניין במיוחד מקומה של הבושה בדיאלוג, שכן לא זו בלבד שתפקידה במשל ובנשמת האדם מכריע, אלא שתחושת הבושה כמעט מונעת מסוקראטס לשאת את נאומו הראשון ("אכסה פני … שמא אתבייש … ויסתתמו מלי."[3]); היא הסיבה המרכזית לגינוייה של האהבה בנאום הראשון ("מתוך כך מביא עליו אהובו נזק עצום … הפילוסופיה האלוהית שממנה מרחיק המאהב את אהובו בהכרח, מתוך חשש שמא יתבזה בעיניו."[4]) והיא זו שגורמת לו לשאת את נאומו השני ("מתוך בושה … רוצה אני לשטוף במשקה של דברים חיים את הטעם המלוח של מה ששמענו."[5]). נדמה כי מוטיב הבושה עובר כחוט השני בפידרוס, אך כפי שהציע סוקראטס בתחילת נאומו הראשון,[6] ראוי להקדיש מעט תשומת לב להגדרות.

            דויד וולמן, במאמרו 'The Genesis of Shame',[7] בוחן את סיפור החטא הקדמון והגירוש מגן עדן בבראשית ב'-ג' וטוען כי ההגדרה הרווחת, על פיה בושה היא תופעה חברתית בבסיסה – התחושה שיש לנו כאשר אנו מפחיתים מערך העצמי שלנו, כתוצאה ממבטיהם הבוחנים והביקורתיים של הסובבים אותנו[8] – אינה מתאימה לסיפור התנ"כי.[9] חוסר-התאמה זה מביא את וולמן לנסח הגדרה חדשה למושג הבושה ולבחינת הקשר בין בושה, רצון חופשי ופרטיות.

וולמן מציע כי הידע אותו רכשו חוה ואדם באכילת פרי עץ-הדעת הוא שיש להם רצון חופשי ואפשרות בחירה. הם למדו שאפשר לומר 'לא', או לפחות 'לא כאן, לא עכשיו'.[10] הרצון החופשי חולל מהפכה בחוויתם את העולם. האפשרות לבחור את הזמן, המקום והחברה המתאימים לסיפוק יצרים והענות לדחפים יצרה את מושג הפרטיות – ההבחנה בין מה שנעשה בציבור, ומה שנעשה בנפרד. למעשה, ההפרדה בין דברים פרטיים וציבוריים יצרה את ההפרדה בין העצמי והחברה. מעתה והלאה יש באפשרותו של אדם להסתיר את החלקים באישיותו שהוא אינו מעוניין להציג לחברה, ובכך לבנות לעצמו פרסונה,[11] ייצוג העצמי בחברה. קיומה של פרסונה הוא תנאי הכרחי להשתתפות בחברה האנושית ולכל אינטראקציה חברתית עם הסביבה. עצם המחשבה על אובדן הפרסונה, כלומר ניתוק והפרדה מהחברה האנושית, מעורר חרדה. וולמן טוען שתחושת החרדה הזו היא הבושה.

עולה השאלה, האם מושג הבושה של וולמן מתאימה ליצירתו של אפלטון. ניתן לראות כיצד מושג הבושה של וולמן מתאים במרבית המופעים אותם ציינתי: סוקראטס מכסה פניו כדי שבושתו לא תמנע ממנו השתתפות פעילה בחברה האנושית, נשיאת נאומים; האהוב נמנע מעיסוק בפילוסופיה על מנת שלא לפגום בפרסונה שלו בעיני מאהבו; סוקראטס מבקש לכפר על נאומו הראשון כדי לא לחטוא לכבוד האלים, אך בעיקר מפני שהוא חושש להידמות 'לאנשים שנתחנכו בין ספנים, ומעולם לא ראו שום אהבה אצילה.'[12]

ואולם, מקומה של הבושה במשל הכרכרה מסובך מעט יותר. במבט-על, כלומר כאשר בוחנים את רחשי ליבו ומעשיו של כל אדם ומסתכלים על הרכב והסוסים כמקשה אחת, ניתן לומר שהבושה מתרחשת כאשר הסוס 'הרע' נחשף בציבור, או לכל הפחות כאשר השפעתו של הסוס 'הרע' על התנהגותו של האדם מגיעה לידי ביטוי.

עם זאת, הדינאמיקה הפנימית של הסוסים השונים אינה מתיישבת עם מושג הבושה של וולמן באופן חלק:

"ובראות הרכב את העין המלבבתו, וכל הנשמה מתחממת מעוצמת התחושה הזאת, ומרגישה בכל מקום ומקום את דגדוג התאווה ועקיצותיה, אזי נכנע הסוס הצייתן – כתמיד כן עתה – לרגש הבושה, וכובש את יצרו מלקפוץ כלפי האהוב; ואילו השני שוב לא ישים לב לא לדרבנות הרכב ולא לשוטו, אלא דוהר קדימה בכל עוזו, וככל שיוכל הוא מציק לבן זוגו ולרכב, ומאיץ בהם שיגשו אל האהוב ויזכירו באזניו חסדי העגבים."[13]

ניכר כי הסוס 'הרע' הוא דמות שטוחה, שכן פיו וליבו שווים ­– מניעיו היחידים הם דחפיו למפגש עם האהוב, והוא אינו מהסס לבטא דחפים אלו. לעומת זאת, בדמות הסוס הטוב אנו מגלים מעט יותר עומק ­– הוא חש בושה! אם נאמץ את הגדרת הבושה הרווחת שמצטט וולמן, על פיה בושה היא תוצאה של מבטיהם הבוחנים והביקורתיים של הסובבים אותנו,  הרי שנוכחות הרכב והסוס הרע הן מקור הבושה של הסוס הטוב. חיזוק לכך נקבל בהקבלה שעושה סוקראטס בין הבושה של הסוס הטוב לבין חוסר הבושה של הסוס הרע, שאינו נשמע 'לדרבנות הרכב ולא לשוטו'.

עם זאת, בחינת בושתו של הסוס הטוב באמצעות שימוש בהגדרה החדשה שהציע וולמן מאפשרת הנחת רקורסיביות של מבנה הנשמה, כלומר הנחה כי גם לסוס הטוב יש סוס טוב וסוס רע פנימיים. גם לסוס הטוב יש יצרים אך הוא אינו נשמע להם ואינו מביא אותם לידי ביטוי. לכן, על פי וולמן, מקור בושתו של הסוס הטוב אינו בדרבנות הרכב או במשיכות המתג שלו, אלא ברצונו של הסוס הטוב להמשיך ולהיראות כסוס טוב מושלם, אף על פי שאינו כזה.

אם כן, נשמת האדם כפי שהיא מצטיירת בפידרוס, היא קונפליקטואלית מחד גיסא, אך מאידך גיסא היא מעט מגמתית או מוטה. בנשמתו של האדם יש כוח שמורכב מתאווה, מחטא או אפילו מרוע, באופן טהור ומושלם, אך הכוח שאמור לעמוד כנגד הסוס הרע ולאזן אותו אינו שווה לו, שכן הסוס הטוב מכיל בתוכו גם סוס רע פנימי משלו. סוקראטס למעשה שולל את קיומו של טוב מוחלט בנשמת האדם, דבר שעומד בניגוד לדבריו בדבר אופיה האלוהי והטוב של הנשמה.[14] זאת עוד, מרגע שהוכרזו כל הסוסים הטובים באשר הם כבעלי חלק פנימי רע, הרי שגם טובם ויופיים של זוגות הסוסים הטובים של האלים ­– שאמורים להיות כליל השלמות והיופי


[1] אפלטון. כתבי אפלטון: כרך שלישי. בתרגום יוסף ג ליבס. ירושלים: שוקן, 1975. עמ' 351-427.

[2] שם, עמ'  [245-46].

[3] שם, עמ' [237].

[4] שם, עמ' [239].

[5] שם, עמ' [243].

[6] שם, עמ' [237-38].

[7] J.D. Velleman, "The genesis of shame," Philosophy & public affairs 30, no. 1 (2001). 27-51.

[8] אין זה משנה אם הסובבים אותנו אכן בוחנים או מבקרים אותנו. מספיקה התחושה כי אנו נתונים לביקורת כדי לחוש בושה, ואפילו מספיק החשש מפני ביקורת אפשרית בעתיד. ראה וולמן, עמ' 28.

[9] שם, שם.

[10] וולמן, עמ' 40.

[11] וולמן, עמ' 35.

[12] אפלטון, עמ' [243].

[13] שם, עמ' [253-54].

[14] שם, עמ' [246-47].

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: