Skip to content

נרקיסיזם וארוס: עיון במושג הנרקיסיזם לזיגמונד פרויד לאור כתביהם של אריך פרום וסרן קירקגור

ינואר 1, 2013

עבודה שנכתבה עם מ"ג. החלקים הטובים הם שלו, השאר שלי. 🙂

בציורו אקו ונרקיסוס (Echo and Narcissus) מציג הצייר הצרפתי ניקולא פוסן (Nicolas Poussin) חלקים מסיום סיפורו המיתולוגי של נרקיסוס.[1] במרכז הציור מוטלת גופתו המתה של נרקיסוס, עלם יהיר אשר מראהו הנאה משך תשוקה מכל עבר. אחת מאוהבותיו המאוכזבות, הנימפה אקו, מקללת אותו כי יאהב אדם כפי שהיא אוהבת אותו אך כמוה לא יזכה לעולם לממש אהבה זו, ואכן כאשר רואה הוא במקרה את בבואתו באגם מתאהב נרקיסוס במראהו שלו ואיננו מסוגל להתנתק מההשתקפות שבאגם וכך בא אל מותו. ברקע של התמונה ניצבת אקו מתאבלת על מות אהובה. עמה, ממוקמת בין השניים, ניצבת דמותו של קופידון, סמלו של הארוס, אשר בדומה לנימפה האוהבת מבכה את מותו של העלם היפה. הציור מציג בפנינו אינטראקציה מרתקת בין שני סוגים של אהבה. מחד, אהבתה של אקו, הארוס – אהבה המופנית כלפי חוץ, אל עבר אובייקט חיצוני לאדם. אהבה זו המיוצגת בתמונה בדמותו של קופידון מבכה ביחד עם אקו את מותו של אהובה. נרקיסוס, הופך במותו לסמלה של האהבה העצמית – האהבה של האדם לו עצמו, אשר מכונה בימינו אנו (בעיקר בביטויה הפתולוגי) נרקיסיזם. עבודה זו שמה במרכזה את אותה אהבה עצמית כפי שדנו בה זיגמונד פרויד ואריך פרום. אנו תקווה כי שימוש ברעיונות המועלים בחיבוריהם יסיעו בכדי לשפוך אור על אותה אהבה ועל היחסים המורכבים בינה לבין הארוס ואהבת האחר.

למרות שאיננה מכתביו המפורסמים ביותר של פרויד, המסה הצגת הנרקיסיזם ממוקמת בנקודת ציר מרכזית בהגות הפרוידיאנית. המסה נכתבה ב-1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ושימשה בין היתר ככלי פוליטי בשדה הפסיכואנליטי שכן פרויד מתנגח לכל אורכה בתיאוריות של שניים מתלמידיו הגדולים שפרשו מתנועתו – אלפרד אדלר ובעיקר קרל יונג. פרויד מציג מחשבותיו אודות תופעת הנרקיסיזם ונעזר במושג זה כתשובת נגד לניסיונו של יונג לשנות את מושג הליבידו. בהמשך לכך הופך הנרקיסיזם לחלק בר-קיימא בתפיסה הפרוידיאנית של חיי הנפש האנושיים. המסה מתבססת על מודל דחפים בסיסי מאוד אך היא משמשת כתמונת רקע ראשונה להצגת מושגי מפתח בתיאוריה הפרוידיאנית בראשם האני האידיאלי. מושגים אלו יהיו מיסודות המודל הסטרוקטוראלי של אגו, איד וסופר אגו אשר יציג פרויד בשנים שלאחר המלחמה.

החיבור מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון בוחן פרויד את הנרקיסיזם מתוך הפרעת הפרפרניה (סכיזופרניה). פרויד שואף להסביר את ההפרעה באמצעות בחינתה על פי מערכת הדחפים של תיאוריית הליבידו שלו. לדידו, בהתאם לאשר ניתן ללמוד מבחינתם של ילדים ושבטים קדומים, בבסיס הראשוני של הנפש ישנה הטענה ליבידינלית של האגו. עם ההכרה באובייקטים חיצוניים לאדם, נלקחת מההטענה הראשונית אנרגיה ליבידינלית ומופנית כלפי אותם אובייקטים. בתהליך זה נוצרת הפרדה בין 'ליבידו אגו' לבין 'ליבידו אובייקט', דהיינו בין ליבידו הישרדותי הקשור לאגו לבין ליבידו מיני המופנה החוצה. בין שני סוגי הליבידו מתקיים משחק סכום אפס, לפיו ככל שיש יותר מהאחד כך יש פחות מהאחר. בניגוד למצב התקין, אצל הסכיזופרן נבנה נרקיסיזם משני, שהוא למעשה כינוסן של הטענות האובייקט חזרה אל עבר האגו, דבר אשר מתבטא במגלומניה וניתוק מהעולם החיצון, על אותה הטענה ראשונית של האגו (נרקיסיזם ראשוני). ההפרדה בין שני סוגי הליבידו משמעותית מאוד שכן לכל אחד תפקיד ייעודי – בעוד מטרתם של דחפי האגו הינה קיום הצרכים האישיים ושימור עצמי, מטרתם של דחפי המין היא המשך קידום השרשרת האנושית, מטרה שהיא לאו דווקא רצונית לאדם הפרטי. בהמשך מסביר פרויד כי אותו ליבידו אובייקטלי, מיני ביסודו, איננו חייב להתקיים אך ורק כאנרגיה מינית אלא הוא יכול לקבל אופי מעודן יותר ולהיות מופנה כלפי אובייקטים א-מיניים כגון הטבע או האלוהות.

בחלקה השני של המסה פרויד מבקש לבחון תופעה זו בשלוש דרכים נוספות – חולי אורגני, היפוכונדריה וחיי האהבה. ראשית, הוא מתאר כיצד אדם חולה מסיר את עניינו מהעולם החיצוני ומתמקד בסבל אשר הוא חש. בהתאם לכך, כל עוד אדם סובל הוא אינו מסוגל לאהוב, שכן הוא מתיק את אנרגיית הליבידו שלו מהאובייקטים החיצוניים לעצמו. מצב זה מדגים שינוי בליבידו הנוצר כתוצאה משינוי של האגו. שינוי זה של חלוקת הליבידו בהתאם לשינוי באגו מתרחש גם בהפרעת ההיפוכונדריה. עם זאת, בעוד השינוי הנובע מהמחלה האורגנית הוא כתוצאה ממחלה או פגיעה הברורים לעין, בהיפוכונדריה התקת העניין והליבידו מהעולם החיצוני לאותו איבר בגוף המרגיש ככואב נובעת מתהליך נפשי בלבד. פרויד מציע כי אחד המאפיינים של כלל האיברים בגוף הוא היותם בעלי רמה כלשהי של ארוטוגניות – הגירוי המיני שאותו איבר יכול לשלוח למינד (Mind) האנושי. בהמשך לכך, שינוי בארוטוגניות של איבר מסוים עשוי להביא עימו שינוי בחלוקת ההטענה הליבידינלית של האדם והפנייתה של אנרגיה רבה לעבר אותו איבר. ההטענה המוגברת מביאה לגודש אנרגיה ליבידינלית המופנית לאותו איבר אשר מביא עימו את תחושת אי הנוחות והסבל הנמצאים בבסיס ההיפוכונדריה.

מתוך כך מסיק פרויד כי ריכוז רב מידי של אנרגיית ליבידו נושא בחלקו מתח גבוה ומכך מביא לאי עונג. באמצעות הסקה זו מסביר פרויד את היציאה מהנרקיסיזם הראשוני (אותה הטענה ליבידינלית ראשונית של האגו אצל כל אחד ואחד) בכך שכאשר ההטענה הליבידינלית של האגו עוברת סף מסוים יש צורך בהפניה של אנרגיה ליבידינלית החוצה כלפי אובייקטים חיצונים על מנת למנוע מצב של מתח גבוה מידי ואי עונג. פרויד מסכם זאת באמירה כי "אגואיזם חזק מגן מפני מחלה, אך בסופו של דבר צריך להתחיל לאהוב כדי לא לחלות, ואחת דתנו לחלות אם יכולתנו לאהוב אובדת בשל תסכול." (פרויד, 2007. עמ' 48).

פרויד ממשיך את חלק זה, כאמור, בדיון באהבה בין המינים. הוא מפריד את האופן בו בוחרים בני האדם באובייקטים לשני דגמים. הדגם הראשון הינו הדגם ההישענותי, המתבסס על העובדה כי בראשית החיים דחפי המין ודחפי האני תלויים זה בזה שכן הסיפוקים האוטו-ארוטיים הראשונים של התינוק נובעים מחוויות בעלות תוכן הישרדותי הבאות על מנת לספק את דחפי האני (אוכל, חום). מכאן מסביר פרויד כי אותם אנשים בעלי אופן בחירה הישענותי מחפשים אחר דמויות הדומות לזו אשר סיפקה את צרכיהם הראשוניים – האם. בדגם השני אנשים אינם מחפשים את האם כאובייקט מיני אלא דווקא את עצמם. דגם זה הינו הדגם הנרקיסיסטי.

דגם בחירת האובייקטים איננו קבוע מראש, במקור לאדם יש שני אובייקטים מיניים – הוא ואימו – עם התפתחותו המינית הוא נוטה לכיוון אחד משני הדגמים הללו. לפי פרויד, הדגם ההישענותי מאפיין לרוב גברים. הוא מסביר כי הנרקיסיזם המקורי של הילד הזכר הוא רב מידי ומצריך את התקתו לאובייקט חיצוני – האם. תהליך זה של התקת הליבידו אל אובייקט חיצוני ולמעשה התמעטותו של ליבידו האני לטובת האובייקט הוא ההתאהבות. לטענתו, הדגם הנרקיסיסטי, לעומת זאת, מאפיין לרוב נשים. עם ההתפתחות המינית ישנה התגברות נרקיסיסטית המתלווה אליה. בשל מיעוט החופש שיש לאישה לבחור עבורה את האובייקט בו היא רוצה והיופי שהיא מוצאת באיבריה המתפתחים מתרחשת הסתפקות עצמית. בצורה הקיצונית, נשים יפות במיוחד מתאהבות בעצמן באותה דבקות כמו גבר אשר יתאהב בהן. אותן נשים לא זקוקות לאהוב אלא רק להיות נאהבות והן למעשה 'אוהבות' את אלו אשר אוהבים אותן. לפי פרויד האהבה האובייקטלית היחידה האפשרית לנשים אלו היא כלפי הילד שלהן, המהווה עבורן פיסה מעצמן ובמקביל הינו אובייקט חיצוני.

הנשים הנרקיסיסטיות מעוררות משיכה רבה בקרב הגברים סביבן לא רק בשל יופיין המושך, אלא גם בשל הנרקיסיזם שלהן המעורר משיכה בקרב אלו הנוטים להתאהב ואשר ויתרו על הנרקיסיזם שלהם עצמם. באם ניזכר שנית בסיפורו של נרקיסוס ניתן לקבל דוגמא נפלאה לכך; אותו עלם שמשך את תשוקתן של כל הסובבות אותו לא רק בשל יופיו אלא גם  – ואולי דווקא – בשל אהבתו את עצמו. פרויד מסכם כי לפי הדגם הנרקיסיסטי אדם יכול לאהוב את עצמו, את מי שהיה, את מה שהיה רוצה להיות, ואובייקט חיצוני שהינו חלק ממנו ואילו בהתאם לדגם ההישענותי יכול הוא לאהוב את האם המזינה והאב המגן.

בסיום חלק זה מתאר פרויד את האופן בו הורים מתייחסים לילדיהם בהערכת יתר וכיצד מעצימים הם אותו ומאמינים כי יהיו לו חיים טובים יותר מאשר שלהם. הילד הוא "His majesty the baby" (פרויד, 2007. עמ' 57). יחס זה לו זוכה התינוק הינו ההיזכרות של ההורים בנרקיסיזם האישי שלהם שאבד. הסיבה המרכזית שמציב לכך פרויד היא כי התינוק עדיין חסין מפני החולשה הגדולה ביותר של הנרקיסיזם – הזמניות של האדם בעולם. כמו שמתאר פרויד בחלקו הראשון של החיבור: "היחיד קיומו כפול – הוא מתקיים כסיבת עצמו מחד גיסא, [ומאידך גיסא] כחוליה בשרשרת…. [הוא] כנשאה בן התמותה של ישות אלמותית אולי, כמו יורשה של משרה, החולש על מוסד שיאריך ימים אחריו." (פרויד, 2007. עמ' 37). הזמניות הזו, והעובדה כי יום מותו מתקרב עם כל יום אשר עובר, הם ההוכחות האולטימטיביות לחולשתו של האני ואילו התינוק מוגן מפני איום זה שכן זמניותו עדיין אינה מורגשת.

החלק השלישי מתמקד בעיקרו בהצגת הדימוי העצמי והאני האידיאלי, מושג שיהפוך לקרדינאלי עם התפתחותה של התיאוריה הפרוידיאנית. פרויד פותח חלק זה עם התהייה מה מתרחש לאחר הפחתתו של הנרקיסיזם שהיה כל כך חזק בילדות – לאן מופנה אותו ליבידו אגו שהיה עצור עד כדי גודש יתר? התשובה שפרויד מציע לכך היא קיומו של אני אידיאל – אידיאל שאל מולו בוחן האדם את האני שהוא במציאות. "נראה כי הנרקיסיזם מוזח לאני אידיאלי חדש זה, שכמו האני הילדותי הנו בעליהן של כל המעלות החשובות." (פרויד, 2007. עמ' 60). האני האידיאלי נוצר כתוצאה של הפנמת הביקורת של ההורים, ולאחריהם של דמויות מחנכות אחרות בחיינו ובסביבתנו. על מנת לפקח על האני האמיתי אל מול האני האידיאלי מכוננת ישות פנימית – המצפון. המצפון הוא ביסודו גילום פנימי של הביקורת החברתית החיצונית בנפש האדם. במקביל לכך מפריד פרויד בין שתי פעולות מנטליות – סובלימציה ואידיאליזציה. סובלימציה היא פעולה הנעשית על הליבידו עצמו במהלכה מותק הדחף מאובייקט אחד לאחר, לעומת זאת אידיאליזציה הינה התהליך הנעשה על האובייקט בו הוא מרומם בעיניי הנפש על אף שלא נעשה בו כל שינוי. שני תהליכים אלו נפרדים זה מזה כך שכאשר יוצר האדם את אותו אידיאל מרומם הוא עלול להביא להדחקתם של דחפים לא תואמים, הסובלימציה לעומת זאת מאפשרת את התקת אותם דחפים למטרות מתאימות יותר ובכך מסייעת בהפחתה של ההדחקה תוך מענה לתביעות האני האידיאלי.

מכאן פונה פרויד לעסוק בדימוי העצמי. הדימוי העצמי מורכב למעשה משאריות הנרקיסיזם הראשוני מהילדות, מהגשמת האני האידיאלי ומסיפוק הליבידו האובייקטלי. נרקיסיזם זה מתחזק בסיוע "כל מה שיש לו לאדם, כל מה שהשיג, כל שארית מן התחושה הפרימיטיבית של היות כול-יכול אשר זכתה לאישור הניסיון…" (פרויד, 2007. עמ' 67). בשל כך פרויד מציע כי הדימוי העצמי והנרקיסיזם קשורים יחדיו ומתקיים בינם לבין האהבה תלות כך שככל שאדם אוהב את האחר יש לכך השפעה מנמיכה על דימויו העצמי אך ככל שאדם נאהב, דימויו העצמי מתחזק. האוהב מוותר על חלק מהנרקיסיזם שלו באהבתו וזוכה לו בחזרה רק על ידי היותו נאהב חזרה. יחד עם זאת, מציע פרויד מודל נוסף. מודל זה מתייחס לאותו ליבידו שהודחק בשל חוסר יכולת של האדם לעשות סובלימציה לדחפים לא מתאימים. לפי מודל זה, עבור אדם בעל ליבידו מודחק אהבה מהווה פגיעה אדירה באני ואילו להיות נאהב איננו אפשרי עבורו. פרויד קובע כי רק התקתו של ליבידו אובייקטלי חזרה אל האני יכולה להשיב את האהבה האמיתית על ידי תְּסוּגָה (רגרסיה) לנרקיסיזם הראשוני בו הליבידו האובייקטלי וליבידו האני אינם מובחנים זה מזה.

פרויד מסיים חלק זה ואת החיבור כולו במעין סיכום לאשר העלה. ראשית הוא מתאר כיצד התפתח האני עם ההתרחקות מהנרקיסיזם הראשוני וכיצד תהליך זה יצר את האני האידיאלי. האני מתרושש בשל הטענת האני האידיאלי ואובייקטים חיצוניים ומתעשר חזרה דרך הסיפוקים המוענקים מהאובייקטים והגשמת האידיאל. פרויד מסביר כי בכוחה של ההתאהבות לרומם את האובייקט המיני לכדי אידיאל מיני. אותו אידיאל מיני יכול בהמשך לסייע בהגשמת האני האידיאלי. סיוע זה יכול להיות קיומם של מעלות החסרות לאני המציאותי ביחס לאני האידיאלי באהוב או לחילופין סיפוק חלופי של האני על ידי האהוב לדחפים בפניהם עומדים מכשולים עבור האני להגיע להגשמת האני האידיאלי. בהיותו תחליף ומסייע לאני המציאותי להגיע לקרבה לאני האידיאל, האידיאל המיני מביא לתלות רבה מצידו של האוהב. נקודת סיום זו משיבה אותנו לאמירה מוקדמת של פרויד בחיבור: "אגואיזם חזק מגן מפני מחלה, אך בסופו של דבר צריך להתחיל לאהוב כדי לא לחלות, ואחת דתנו לחלות אם יכולתנו לאהוב אובדת בשל תסכול." (פרויד, 2007. עמ' 48). אדם בעל ליבידו מודחק איננו מסוגל לאהוב ולהיות נאהב, חוסר יכולת זו פוגעת ביכולתו להשתמש באהבה אובייקטלית על מנת להגשים את האני האידיאלי שלו, ועם זאת אהבה רבה מידי עלולה לרוקן את האני וליצור תלות חולנית. זהו איזון עדין בין אגו חזק לאהבה מתאימה העומד בבסיס הבריאות הנפשי. בעמודים הבאים נביא את גישותיהם של אריך פרום (Fromm) וסרן קירקגור (Kierkegaard), וננסה להשוות ביניהן ובין הגישה שפרויד הציג בהצגת הנרקיסיזם, אך ראשית, יש לדון ביתר פירוט בהצעתו של פרויד.

הקריאה בחיבור לכל אורכו איננה פשוטה ולא פעם היא מרגישה כחוזרת על עצמה ולעיתים בעלת סתירות.[2] פרויד נוגע במאמר זה במספר מושגים שיהיו מרכזיים בהמשך עבודתו אך מקריאת המסה עולה הרושם כי אלו עדיין אינם מבוססים דיים. הדבר מביא לכך שהתהליכים הפנימיים שעובר פרויד מורגשים עד מאוד גם בקריאה של החיבור. כך לדוגמא יחסו אל הנרקיסיזם. אם בתחילת החיבור מוצגת תפיסה הרואה בנרקיסיזם מרכיב מהותי בסטיות והפרעות קשות כסכיזופרניה, במהלך החיבור, כאשר הוא מייחס את ההתאהבות לנרקיסיזם, הוא כותב כך: "… אנו מתקנאים בהם על כך שהשתמר אצלם מצב נפשי עילאי, עמדת ליבידו חסינה מפני כל התקפה, שאנו עצמנו ויתרנו עליה זה מכבר." (פרויד, 2007. עמ' 54). בנקודה זו מייחס פרויד כוח אדיר לנרקיסיזם לכבוש את סובביו ויתרה מכך הוא מתאר את הנרקיסיזם כמצב נפש עילאי. מדובר בשינוי תפיסתי אדיר שניכר כי השפיע גם על התפקיד שפרויד מייחס לנרקיסיזם בהתפתחות הנפשית. על אף הקושי הרב וחוסר העקביות הקיימת לעיתים, ברור כי פרויד מציע בעבודה זו מערכת יחסים מעניינת ומורכבת בין הנרקיסיזם, הארוס והנפש.

פרויד קובע את הנרקיסיזם כנקודת הפתיחה של הנפש האנושית, הנקודה בה האדם עוד איננו מודע לעולם שמחוץ לו ולזמניות שלו עצמו. במידה מסוימת פרויד מגדיר את אותו מצב נרקיסיסטי כמצב הראשוני ביותר של האדם – המצב בו הוא מתקיים לפני המפגש שלו עם העולם החיצוני. עם ההיכרות עם העולם מפנה האני את עניינו כלפי חוץ והליבידו הנרקיסיסטי מתרוקן אט אט. מדובר בתהליך כלכלי לחלוטין בו ככל שליבידו אחד גדל הליבידו האחר פוחת – ככל שיש יותר אנרגיה מינית המופנית כלפי חוץ (כמו זה העומדת בבסיס האהבה) פוחתת אנרגית העצמי המופנית אל האני.

עם זאת, ניכר כי היחסים בין האהבה לבין הנרקיסיזם אמביוולנטיים במיוחד. מצד אחד הם באים זה על חשבון האחר – ככל שתאהב יותר ייפגע דימויך העצמי ובמקביל במידה וצורת בחירת אובייקטים של אדם מסוים היא נרקיסיסטית לא תהיה לו באמת היכולת לאהוב – ועם זאת התלות שלהם האחד בשני היא אדירה – אובדן האחד מוביל לפגיעה אנושה ביכולתו של האחר להתקיים בצורה בריאה. תהליך התרוקנות האני הינו מהותי לנפש האנושית שכן האנרגיה הנרקיסיסטית מגיעה לכדי גודש היוצר אי עונג. לאור זאת, תהליך ההתאהבות בו מותק הליבידו מהאני אל האובייקט החיצוני הוא קריטי לשם קיומו של הומאוסטזיס נפשי. בדיוק בשל כך מבכה קופידון את מותו של נרקיסוס. לא רק שאהבתו של נרקיסוס מהווה גורם משיכה בלתי נגמר לאלו המחפשים לאהוב אלא שבמותה של האהבה העצמית ישנו גם איום לא נגמר על האהבה. כפי שכותב פרויד: "האהבה אשר הנה באמת מוצלחת מקבילה למצב הראשוני, שבו הליבידו האובייקטלי וליבידו האני אינם מובחנים זה מזה." (פרויד, 2007. עמ' 70). בשביל להגיע לאהבה טובה יש צורך בנקודת המוצא הנרקיסיסטית ובקיומם של ליבידו מיני וליבידו אני זה לצד זה שלובים יחדיו.

אחד המבקרים של גישתו של פרויד לנרקיסיזם היה פרום, אשר תקף אותה על שהיא רואה באהבה העצמית (ליבידו האני) ובאהבת האחר (ליבידו אובייקטלי) כבאות האחת על חשבון השנייה. ביקורת נוספת נעוצה בטענה שקיומה של אהבה עצמית הוא שלילי עבור האדם הבוגר הבריא (פרום, 2001. עמ' 55). בספרו, אמנות האהבה, בוחן פרום את מושג האהבה וטוען כי לרוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב, אלא מצד היותם נאהבים. פרום מציע חלוקה שונה לסוגי האהבה מזו שהציע פרויד, חלוקה על פי מושא הפעולה. על פי חלוקה זו, פרום מזהה חמישה סוגים שונים של אהבה: אהבת אחים, אהבת אם (ואב), אהבה ארוטית, אהבה עצמית ואהבת האל. עם זאת, פרום קובע כי "האהבה אינה בראש ובראשונה זיקה לאדם מיוחד; היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובעת את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל 'מושא' אהבה אחד." (פרום, 2001. עמ' 45, ההדגשה במקור). כלומר, אף על פי שניתן לזהות מופעים שונים של כושר האהבה, הרי שהבסיס שלהם משותף. אם אדם אוהב רק את אביו ואמו, או רק את בן/בת הזוג, והוא אדיש לכל יתר בני האדם, הרי שאין מדובר באהבה, אלא "[ב]דבקות סימביוטית, או אנוכיות מורחבת." (45).

מתוך הדברים לעיל ברי כי, לטענת פרום, אהבה עצמית חולקת בסיס משותף עם סוגי האהבה השונים שכולם מופנים אל 'האחר', כאשר, בראש ובראשונה, בבסיס האהבה העצמית עומדת אהבת כל בני האדם. אהבה זו, אהבת אחים כהגדרתו של פרום, נובעת מהמרכיב האנושי המשותף לכולנו, ונשענת על היכולת לראות את הגרעין האנושי בכל אחד ואחד מבני האדם ולהזדהות איתו. לכן, לטענת פרום, הטענה כי אהבה עצמית ואהבת האחר מוציאות זו את זו היא כשל לוגי: אם לאהוב את כל בני האדם היא מידה טובה, הרי שגם לאהוב את עצמי היא מידה טובה, שכן גם אני אדם.[3]

במושגיו של פרויד, פרום טוען כי המצב בו הליבידו האובייקטלי וליבידו האני אינם מובחנים זה מזה אינו מאפיין של אדם בוגר בעל אישיות נרקיסיסטית וליבידו מודחק, אלא הוא תיאור של מבנה נפש תקין ומתפקד. מצב זה, בו האהבה העצמית מתקיימת לצד האהבה לאחר הוא תנאי לבריאות נפשית, ולא מופע של פסיכופתולוגיה. עמדה זו דומה במקצת לעמדה שהציע פרויד בסוף המסה, אך ראוי לשים לב כי פרויד דיבר על מצב של שיווי משקל בחלוקת הליבידו, בעוד פרום טוען שאהבת העצמי ואהבת האחר גדלות בד בבד, ולא האחת על חשבון השנייה.

ביקורת נוספת של פרום על גישתו של פרויד נעוצה בהקבלה שהוא עושה בין אהבה עצמית ובין אנוכיות. לגישתו של פרויד, אנוכיות היא מניעת האהבה לסביבה לטובת האהבה העצמית. כלומר, האנרגיה הליבידינאלית של האדם מנותבת פנימה, אל עצמו, על חשבון הסביבה החיצונית, החברה. לעומת זאת, לגישתו של פרום, אנוכיות נובעת בדיוק מחוסר באהבה עצמית; היא מהווה מנגנון פיצוי המכוון להשיג מהסביבה­ אישור לקיום העצמי, סיפוק וכבוד, בהיעדר יכולת לספק אותם בכוחות העצמי. לטענת פרום, העדר זה של חיבה ודאגה עצמית הוא ביטוי להעדר היצרנות של האדם, שמשאיר אותו בתחושת ריקנות ותסכול. בעוד התנהגותו האנוכית נראית כאילו הוא אוהב רק את עצמו, למעשה הוא חש שנאה כלפי עצמו, ומפצה על כך באמצעות הסובבים אותו.

המחלוקת בין פרויד ופרום בשתי הנקודות שהעלינו לעיל באה לידי ביטוי באופן ברור בדבריו של פרויד:

מתברר כי במיוחד במקרים שבהם האישה מתפתחת להיות יפה נוצרת אצלה הסתפקות עצמית, אשר מפצה אותה על מיעוט החופש החברתי שיש בידיה בבחירת אובייקטים. במובן חמור נשים כאלה אוהבות רק את עצמן, וזאת באותה אינטנסיביות שבה אוהב אותן הדבר. אין להן צורך לאהוב אלא רק להיאהב, והגבר שממלא תנאי זה הוא הדבר שיישא חן בעיניהן…. גם בשביל הנשים הנרקיסיסטיות, הנשארות קרירות כלפי הגבר, יש דרך שעשויה להוביל אותן לאהבה אובייקטלית מלאה. בדמותו של הילד שילדוּ מתייצב מולן חלק מגופן שלהן כאובייקט זר, ולוֹ הן יכולות להעניק אהבה אובייקטלית מלאה מנקודת מוצאן הנרקיסיסטית. (53-55)

אף על פי שפרום אינו מתייחס במישרין לקטע זה מכתביו של פרויד, ברי כי עצם הרעיון שניתן לפצות על חוסר אהבה מסוג אחד באמצעות אהבה מסוג אחר אינו מקובל עליו, שהרי כל סוגי האהבה חולקים בסיס משותף ולא ניתן שאחד יתקיים מבלי השני. בנוסף, ניכר כי האהבה האובייקטלית בין האם התינוק איננה אהבה בין שני אובייקטים, אלא, כפי שכינה זאת פרום "דבקות סימביוטית, או אנוכיות מורחבת." (45). נדמה אם כן, כי שני ההוגים היו מסכימים שהנשים המתוארות בקטע לוקות בפסיכופתולוגיה מסוימת,[4] אך בעוד פרויד מתאר אותן כנרקיסיסטיות שכן הן אוהבות את עצמן על חשבון אהבת אחרים, פרום עשוי היה לתאר אותן כאנוכיות, או א-נרקיסיסטיות, כיוון שלגישתו הן אינן אוהבות את עצמן באמת, כפי שהן אינן אוהבות באמת אחרים.

הוגה נוסף אשר התעניין בשאלת האהבה העצמית אל מול אהבת האחר הוא קירקגור. בספרו, Works of love (1995, [1897]), קירקגור מתבסס על הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', ומעלה טענה דומה לזו שהעלה פרום לגבי אהבת אחים. לטענתו, הפסוק מניח (כלומר, מצווה), אהבה עצמית שתתקיים במקביל לאהבת הרע, שכן אחרת אין משמעות לציווי לאהוב את הרע. בנוסף, קירקגור כותב:

Just as the quiet lake originates deep down in hidden springs no eye has ever seen, so also does a person’s love originate more deeply in God’s love. If there were no gushing spring at the bottom, if God were not love, then there would be neither the little lake nor a human being’s love. (9-10)

לטענת קירקגור, ללא אהבת האל לא יכולה להתקיים שום אהבה אחרת; כלומר, קיימת אהבה ראשונית – אהבת האל במקרה של קירקגור ואהבת אחים במקרה של פרום – שהיא הבסיס המשותף לכל שאר סוגי האהבה ושבלתה הקרקע תחתם נשמטת. אמנם פרום וקירקגור אינם תמימי דעים לגבי אופייה של האהבה הראשונית הזו,[5] אך נהיר כי קירקגור, בדומה לפרום, מאמין כי בבסיס אהבת השכן, עומד עקרון הזהות האנושית, הגרעין הזהה שיש בכל אחד מבני האדם:

Yet if someone is truly to love his neighbor, it must be kept in mind at all times that his dissimilarity is a disguise. As previously said, Christianity has not wanted to storm forth to abolish dissimilarity, neither the dissimilarity of distinction nor of lowliness; nor has it wished to effect in a worldly way a worldly compromise among the dissimilarities; but it wants the dissimilarity to hang loosely on the individual, as loosely as the cape the king casts off in order to show who he is, as loosely as the ragged costume in which a supranatural being has disguised himself. In other words, when the dissimilarity hangs loosely in this way, then in each individual there continually glimmers that essential other, which is common to all, the eternal resemblance, the likeness. (88)

בהתאם, קירקגור אינו רואה את אהבת העצמי ואת אהבת השכן כמתחרות על אותו 'מאגר אהבה' סופי, כבאות האחת על חשבון השנייה, אלא ככמעט-שוות האחת לשנייה:

There is only one whom a person can with the truth of eternity love more than himself – that is God…. It is ungodliness if any human being dares to love himself in this way, or dares to love another person in this way, or dares to allow another person to love him in this way…. In this way the neighbor comes as close to self-love as possible. (19-21)

מתוך הדגש החזק שקירקגור שם על השוויוניות-זהות בין העצמי ובין שאר בני האדם, ויחסו האוהד לאהבת השכן, ניתן להבין את התנגדותו לאהבה הרומנטית. אהבה כזו, שלוקחת בחשבון את רצונותיו הפרטיקולאריים של העצמי 'ומחפשת' מועמד שיתאים אליהם באופן הטוב ביותר; שמעדיפה אחד – את העצמי – על פני שאר בני האדם, היא אהבה אנוכית ונרקיסיסטית. אהבה כזו רואה את האחר כאמצעי למענה על צרכיו של העצמי, תוך ביטול כמעט מוחלט של האחר כאחר. לטענת קירקגור, על מנת שאהבה רומנטית לא תחטא לאהבה הראשונית, האהבה לאל, עליה להיות לא-אנוכית ולהיות דומה ככל האפשר לאהבת שכן – עליה להיעשות מתוך ביטול העצמי, עליה לראות את האחר כפי שהוא, ולא דרך הפילטרים הנרקיסיסטיים של צרכי העצמי.[6] עם זאת, קירקגור מכיר בכך שאין זה הכרחי שטיפוח האהבה הרומנטית כלפי אדם אחד יהיה מלווה בעיוורון ובאדישות כלפי שאר בני האדם, בדיוק כפי שאהבה עצמית 'טובה' – כלומר קרובה ככל הניתן לאהבת השכן – אינה אנוכית.

מכאן, קירקגור מציע כי אהבה רומנטית צריכה להיעשות בדרך של ביטול העצמי מחד, אך אישור עצמי מאידך. בעוד על האוהב לוותר על רצונותיו וצרכיו הנרקיסיסטיים באהבתו את האחר, עליו להכיר בהם, ולשמוח על קיומו הייחודי והחד-פעמי. לגישתו, האינטגרציה בין שתי העמדות האלה, ההחזקה של הדיאלקטיקה של האהבה הרומנטית הנכונה, אפשרית רק באמצעות אמונה.[7]

במושגיו של פרויד, קירקגור טוען טענה דומה לזו שטען פרום – המצב הבריא, שבו האהבה היא האמיתית ביותר, הוא כאשר הליבידו האובייקטלי פועל לצד ליבידו האני. קירקגור אמנם רואה קושי וסתירה בקיומם ובביטויים הבו-זמני של שני סוגי הליבידו, אך לגישתו ניתן לגשר על הקושי הזה, באמצעות אמונה דבקה באל ובאהבתו. על אף שגישתו של פרויד לאל ולדת הייתה שונה לחלוטין,[8] נדמה כי לפחות בסוגייה זו פרויד וקירקגור מסכימים: הליבידו של אדם בריא בנפשו צריך להיות מופנה כלפי אובייקטים חיצוניים ואל העצמי בו-זמנית, וצריך להיות בעל גמישות ונזילות מסוימת כדי להתמודד עם פגיעות נרקיסיסטיות שעלולות להתרחש בחיי היום-יום. עם זאת, בדומה למחלוקת בין פרויד ופרום, נדמה כי הטענה שבין ליבידו האני והליבידו האובייקטלי קיים קשר כלכלי, כך שגדילת עוצמתו של האחד מקטינה את עוצמתו של השני, נשמעת זרה לגישה הקירקגוריאנית, שנשענת באופן חזק כל-כך על אינסופיותה של האהבה הראשונית, ממנה נובעים שאר סוגי האהבה. הגם שברור כי ללא אהבה עצמית לא תוכל להתקיים אהבת השכן ואהבה רומנטית, ושללא אהבת השכן לא תוכל להתקיים אהבה עצמית ואהבה רומנטית, נדמה כי לא מדובר בקשר לינארי, אלא בדיאלקטיקה מורכבת יותר.

בנקודה זו ראוי לחזור ולברר מהי המשמעות של עמדתו של פרויד בנוגע לתלות ההדדית המחויבת בין הנרקיסיזם והארוס, בה הם גוזלים זה מזה אנרגיית ליבידו ובו בזמן בקיומם מאפשרים את קיומו הבריא זה של זה? אריך פרום כמו גם סרן קירקגור קובעים כי הנרקיסיזם והאהבה האובייקטלית במהותם זהים וכי האדם אמור באופן שווה לאהוב את עצמו ואת האחר. הבסיס לטענה של קירקגור הוא האל, בעוד הבסיס לטענה של פרום הוא הגורם המשותף והבסיסי בין בני האדם (פרום, 2001). למרות שפרום אינו נוטה לעגן את טיעוניו בכתבי הקודש הוא, בדומה לקירקגור, נעזר במקרה זה בפסוק המקראי "ואהבת לרעך כמוך" – ציווי דתי במקורו שבבסיסו הקביעה כי ישנה אהבה של האדם לעצמו והוא נדרש להקביל אהבה זו גם לאחר. באם נוציא מהפסוק את אופיו הדתי-מיתי שהרי הוא תואם במעט את הבנתו של פרויד את הנפש – קיומו של נרקיסיזם ראשוני אשר האדם נדרש, לא על ידי הדת או האל אלא על ידי אי העונג, להתיק אותו כלפי חוץ אל האחר. בשונה מהפסוק ומתפיסותיהם של פרום וקירקגור, פרויד לא מבצע הקבלה בין השניים אלא הזחה של האחד אל עבר השני ומדגיש קיומה של תנועתיות אנרגטית כלפי חוץ הנדרשת לשם שימורו של הומאסטזיס פנימי. יתרה מזאת, פרויד אף מדגיש את ההבדל בין סוגי האנרגיות העומדים בבסיס הנרקיסיזם והארוס – בעוד הארוס מתבסס על דחפי מין הנועדים להמשיך לקיים את האנושות כולה, הנרקיסיזם מתבסס על דחפי הישרדות של הפרט היחיד ושימור צרכיו שלו.

במהלך הקריאה בהצגת הנרקיסיזם כמו גם בכתביהם של פרום וקירקגור מצאנו את עצמנו כמהים לדיאלוג בין הארוס לנרקיסיזם. היה נראה לנו אך טבעי כי התפיסה של אהבת האחר ואהבת עצמי תהיינה שלובות זו בזו וכי בלי אהבת עצמך, אהבה בריאה את האחר תהיה בלתי אפשרית להשגה. בדומה לפרויד ולפרום אנו נוטים לנתק את המשוואה בין הנרקיסיזם ואהבת האחר משדה הדיון התיאולוגי. בעולם החילוני בו גדלנו קביעתו של האל בתור הסיבה העומדת בבסיס מאווי הנפש האנושית איננה מספקת. תשובה מספקת יותר עבורנו עשויה להיות ייאושו של האדם מהזמניות האנושית. אמירתו של פרויד כי "היחיד קיומו כפול – הוא מתקיים כסיבת עצמו מחד גיסא, [ומאידך גיסא] כחוליה בשרשרת…. [הוא] כנשאה בן התמותה של ישות אלמותית אולי, כמו יורשה של משרה, החולש על מוסד שיאריך ימים אחריו." (פרויד, 2007) היא אמירה קשה מאוד אשר מציבה את הפגיעה הקשה ביותר בנרקיסיזם האנושי – הזמניות. במידה רבה עומדת האהבה את האחר ושל האחר כמגן הטוב ביותר של האדם אל מול הכאב שבזמניות ובכך מחפה היא במעט על הפצע הקשה לנרקיסיזם והייאוש האנושי. נראה כי השיא של אותה הגנה הינו תוצר האהבה – התינוק. התינוק מאפשר להורה לחוש כי יש לו המשכיות ואותו כאב נרקיסיסטי הנובע מהזמניות פוחת לרגע עם הידיעה שהאדם ממשיך באמצעות התגלמות בבנו. כמו-כן, התינוק מהווה חלק מהאני שהוא אובייקט חיצוני ובכך מאפשר קיומה של ליבידו נרקיסיסטי ללא הגודש שעלול ליצור אי-נעימות. מטרתם של דחפי המין הם יצירת המשכיות אנושית והם נעזרים בפגיעה הנרקיסיסטית והצורך לתקנה (בצאצא) לשם כך. לא סתם קרא פרויד לתינוק ‘His majesty the baby’ – אותו אובייקט שהופך מכלי הגנה והמשכיות למטרה היקרה מכל.

עם זאת, אנו מוצאים בתפיסה זו התולה את יהבנו בעתיד כמנחמת בצורה חלקית בלבד. גישותיהם של פרום וקירקגור אמנם מדגישות את המאמץ והעמל הרב הכרוך באהבה ('אמנות' אצל פרום, ו'עבודה' אצל קירקגור), אך יחד עם זאת מאפשרות קיום של אהבה התחומה רק ביכולתנו לקבל, לאשר ולאהוב את עצמנו. תפיסותיהם של השניים מאפשרות לנו להתקיים בעולם לא מתוך איזה מאגר ליבידו מוגבל אותו יש 'לחלוק' עם הסובבים אותנו, ולא באמצעות הגשמת אהבה חיצונית לנו ('הוד מעלתו התינוק'), אלא מתוך היותנו אוהבים ונאהבים.

 ביבליוגרפיה

פרויד, זיגמונד, הצגת הנרקיסיזם: ומאמרים נוספים על פסיכוזה. דנית דותן (מתרגמת), ערן רולניק. (עורך). תל אביב: רסלינג ומרכז מינרבה, 2007.

פרום, אריך, אמנות האהבה. דפנה לוי (מתרגמת), לוד: מחברות לספרות, 2001.

קרישק, שרון. פילוסופיית האהבה של קירקגור. עמיחי ברהולץ (עורך), אור יהודה: דביר, 2011.

Fromm, Erich. “Selfishness and Self-love.” Psychiatry: Journal for the Study of Interpersonal Processes 2 (1939): 1–21.

—. The Fear of Freedom. London: K. Paul, Trench, Trubner & co., ltd, 1942.

Kierkegaard, Søren, Howard Vincent Hong, and Edna Hatlestad Hong. Works of Love. Princeton, N. J.: Princeton University Press, 1995.

Lippitt, John. “Erich Fromm: The Integrity of the Self and the Practice of Love.” Volume 13: Kierkegaard’s Influence on the Social Sciences. Ed. Jon Stewart. London: Ashgate Publishing Company, 2012. 95–119.

Rosenberg, P, N Poussin, and V Damian. Nicolas Poussin: Masterpieces 1594-1665. Cassell, 1995. http://uploads0.wikipaintings.org/images/nicolas-poussin/echo-and-narcissus-1630.jpg


[1] בהתאם למתואר במטמורפוזות מאת אובידיוס.

[2] פרויד היה ער לכך, וכתב בהקדמה לחיבור: "לידתו של הנרקיסיזם הייתה קשה והוא נושא את כל המומים האופייניים ללידה שכזו." פרויד, 2007. עמ' 8.

[3] פרום ביטא רעיון זה גם במאמר משנת 1939, ובספר The Fear of Freedom:

Fromm, Erich. The Fear of Freedom. London: K. Paul, Trench, Trubner & co., ltd, 1942. Print. pp. 98; Fromm, Erich. “Selfishness and Self-love.” Psychiatry: Journal for the Study of Interpersonal Processes 2 (1939): 1–21. Print.

[4] זאת, על אף ההתכווננות הסוציולוגית, ולא פסיכולוגית-פסיכואנליטית, של אומנות האהבה. ראה למשל: "דעתו [של פלוני] היתה נטרפת עליו אלמלא היה יכול לשחרר את עצמו מהכלא הזה ולהושיט את ידו, להתאחד בצורה זו א אחרת עם בני אדם, עם העולם שמחוצה לו…. הצורך העמוק ביותר ל האדם, אם כן, הוא הצורך להתגבר על נפרדותו, לצאת מכלא בדידותו. הכשלון המוחלט להשיג את המטרה הזאת פירושו אי-שפיות, המניחה כי ניתן להתגבר על בהלת הבידוד רק באמצעות פרישה קיצונית כל-כך מן העולם החיצון הגורמת לתחושת הנפרדות להיעלם – כי העולם החיצון, שהאדם נפרד ממנו, נעלם." (16-17. ההדגשה במקור).

[5] ראה השוואה בין כתבי קירקגור וכתבי פרום אצל ליפיט:

Lippitt, John. “Erich Fromm: The Integrity of the Self and the Practice of Love.” Volume XIII: Kierkegaard’s Influence on the Social Sciences. Ed. Jon Stewart. London: Ashgate Publishing Company, 2012. 95–119.

[6] רעיון זה דומה למושג הקשר המרכזי המופיע בכתביו של פרום: "כדי להרגיש את הזהות הזאת נחוץ לחדור מהשוליים אל הליבה. אן אני קולט באדם אחר בעיקר את פני השטח, אני קולט בעיקר את ההבדלים, את מה שמפריד בינינו. אם אני חודר לתוך הליבה, אני קולט את זהותנו, את עובדת אחוותנו. הקשר הזה ממרכז למרכז – ולא מהשוליים למרכז – הוא 'קשר מרכזי'." (פרום, 46-47).

[7] ראה הרחבה בעניין זה אצל: קרישק, שרון. פילוסופיית האהבה של קירקגור. עמיחי ברהולץ (עורך). אור יהודה: דביר, 2011.

[8] עיון ביחסו של פרויד אל הדת חורג מהיקף היריעה של עבודה זו. להתייחסות ממצה לנושא זה ראה מאמרו של ליפיט, ה"ש 5,לעיל.

מודעות פרסומת
להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: