Skip to content

סיבה פנימית, נסיבות חיצוניות: עיון פסיכו-סוציולוגי בעור שחור, מסכות לבנות לפרנץ' פנון

ינואר 1, 2013

בתקופה שהחשש הספקני הכה שורש בכל, ואי אפשר עוד – אם להאמין לחבורת בני זונות – להבחין בין היגיון לאי-גיון, הירידה למקום שאין משתמשים בו בקטגוריות היגיון ואי-גיון כרוכה בקשיים רבים. (פנון, עמ' 9)

הקדמה

המרצה בקורס 'פסיכופתולוגיה למתקדמים' במגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן-גוריון פתח את הקורס כך: "אתם נורמאליים. אולי תתפתו לחשוב שיש לכם חלק מהפרעות האישיות שנלמד עליהן, או שיש לכם סימנים מקדימים של מחלות פסיכולוגיות כאלה או אחרות, אבל זה לא נכון. אתם נורמאליים. דפוקים כמו כל אחד אחר." בהמשך המרצה הסביר שניסיון העבר לימד אותו שסטודנטים נוטים להפנים 'טוב מדי' את החומר הלימודי, ולפרש כל חלום בהקיץ כחזיון שָׁוְא סכיזופרני וכל שביזות מכתיבת עבודה כפרק דפרסיבי ראשון בהפרעה בי-פולארית.

המרצה, כמובן, לא טעה. בכמעט כל בדיחה בין חברי המגמה ניתן למצוא הפנייה ל-DSM,[1] או התייחסות למושג חדש שלמדנו באחד הקורסים. לכן, לא מפתיע אותי שמצאתי עצמי נמשך לבחינה פסיכולוגיסטית של הקולוניאליזם, ושעבודה זו הושפעה רבות מתחומי הפסיכואנליזה, הפסיכותרפיה והפסיכופתולוגיה שאני שרוי בהם ביומיום. כל זאת טוב ויפה, אלא שהקדימו אותי, בכ-60 שנה.

בעבודה זו אבחן את ספרו הראשון של פרנץ' פנון (Fanon),  עור שחור, מסכות לבנות ([1952], 2004),[2] אשר מטבע הדברים אינו מכיל את הפיתוח המלא של הרעיונות שבאו לידי ביטוי בספריו המאוחרים יותר, קולוניאליזם גוסס (1959),[3] מקוללים עלי אדמות ([1961], 2006),[4] ולמען המהפכה האפריקנית (1964).[5] עם זאת, אין עוררין על כך שהרעיונות המובאים בספר זה הניחו את יסודות הדיון הפסיכואנליטי של הקולוניאליזם, ובאופן רחב יותר, את ההקשר הסוציולוגי של הפסיכואנליזה. בנוסף, גישתו של הספר העלתה על נס תפיסה הומניסטית פוסט-קולוניאלית אשר סירבה לקבל את עליונות הלבן מחד גיסא, אך מאידך גיסא, לא טענה לעליונות השחור.[6]

קריאת עור שחור, מסכות לבנות בשנות 2012 אינה עושה עם הספר את החסד לו הוא ראוי. רבים מהרעיונות שפנון העלה אומצו באופן נרחב כל-כך שכעת הם נשמעים טריוויאליים, ואף אלמנטריים – ניצוץ המהפכנות והחדשנות שבהם התעמעם כמעט לחלוטין. בהקשר זה, ייתכן כי עבודה זו חוטאת באנכרוניזם, בראייה 'בְּדִיעֲבַדית' של התפתחות של המושגים הפילוסופיים שפנון פיתח ושהינם כה נוכחים ומרכזיים במחשבה ובאקדמיה של ימנו. אף על פי כן, בעבודה זו אשאף לראות את נבטי הרעיונות כפי שהם מופיעים אצל פנון, אשר מידת המושקעות הרגשית הרבה שלו בספר וברעיונות ניכרת כמעט בכל עמוד. המימד האישי והלא מרוסן בכתיבתו של פנון כל חזק עד כי לעיתים נדמה כי הוא מקשר באופן אסוציאטיבי בלבד בין רעיונות, בין משפטים ובין פסקאות, ונוצר רושם של כתיבה 'לחוצה'.[7] מכיוון שכך, תמות מרכזיות חוזרות ועולות, לעיתים בגוונים מעט שונים. בעבודה זו אנסה לדלות את עיקרי טענותיו של פנון מבין סבך הקישורים האסוציאטיביים, ואבחן את המשמעויות הנגזרות מהן.

סיבה פנימית, נסיבות חיצוניות

פרנץ' פנון נולד ב-1925, למשפחה מן הבורגנות השחורה בקולוניה הצרפתית מרטיניק. אביו עבד באגף המכס המקומי ואימו ניהלה חנות במרכז העיר פור-דה-פראנס. בהתאם למגמה הרווחת בקרב הבורגנות השחורה במרטיניק, פנון גדל באווירה של היטמעות אל תוך החברה הצרפתית, וראה את עצמו כצרפתי לכל דבר ועניין. ב-1943 עזב פנון את הקולוניה והצטרף לשורות הצבא הצרפתי בשלהי מלחמת העולם השנייה. עוד לפני כן, הספיק פנון להיחשף לתנועת ה'נגריטוד' (Negritude) ולהגותו של אמה סזר (Césaire), אשר השפיעה עליו רבות וסדקה במעט את דימויו העצמי כצרפתי-שווה-כל. לאחר המלחמה, התמקם פנון בליון והחל את הכשרתו כפסיכיאטר. במהלך שהות זו בליון חווה פנון גילויי גזענות קשים, שלא היו מוכרים לו ממרטיניק. כאן, בצרפת 'הנאורה', ראו בפנון 'כושי';[8] לא רופא, ואפילו לא צרפתי. זעמו של פנון על היחס לו זכו הוא וחבריו שחומי העור הביא אותו לכתוב את 'החיבור על הדה-ניכור של השחורים', שיהפוך לאחר מכן לכתב היד של עור שחור, מסכות לבנות ב-1952. בתקופה זו נחשף פנון גם להגות מרקסיסטית ואקסיסטנציאליסטית, שיהוו את נקודות המשען הפילוסופיות של ההומניזם הפאנוני.[9]

לאחר סיום חוק לימודיו התמנה פנון למשרה באגף הפסיכיאטרי של בית החולים הממשלתי בעיר בלידה (Blida) באלג'יריה. עם פרוץ המרד של כוחות האף-אל-אן (Front de Libération Nationale – FLN) ב-1954,[10] מצא עצמו פנון מטפל הן בלוחמי-חופש אלג'יראים שעברו עינויים מידי כוחות הכיבוש הצרפתי, והן בכובשים צרפתים שהתקשו לעמוד בעומס הנפשי הכרוך בביצוע עינויים. ב-1956 החליט פנון שאינו מסוגל להמשיך לתמוך בתנועה דכאנית וקולוניאלית, והתפטר ממשרתו הממשלתית. לאחר מכן, הקדיש עצמו למאבק של האף-אל-אן, הן כמסייע לחימה, באמצעות הכשרת צוותים רפואיים של האף-אל-אן בתוניסיה, והן כהוגה דעות ומנהיג רוחני, באמצעות תפקידו כעורך העיתון של התנועה, אל מוג'אהיד (el Mujahid), ובאמצעות פרסומים שונים בכתבי-עת פילוסופיים. ב-1959 התמנה לשגריר הממשלה הזמנית האלג'ירית (Gouvernement Provisoire de la République Algérienne – GPRA) בגאנה, שם גם אובחן כחולה לוקימיה. פנון נפטר ב-1961 ונקבר באלג'יריה.[11]

לאורך מרבית עור שחור, מסכות לבנות, אך במיוחד בפרק 'על תסביך התלות לכאורה של מושא הקולוניזציה,'[12] מתנגח פנון בעמדתו של דומיניק מאנוני (Mannoni). מאנוני, שבתפיסתו מהדהד הפטרנליזם הקולוניאלי במלוא הדרו, טען כי תופעת הקולוניאליזם נשענת על מבנה נפש פתולוגי של הכבוש, ועל נטייה של בני האזורים הכבושים, כלומר הכושים, לתסביך נחיתות/תלות. הטענה, אותה מצטט פנון, מרתיחה את הדם: "לא כל העמים מתאימים לכיבוש ולהתיישבות זרים על אדמתם, אלא אך ורק אלה שיש להם צורך כזה […] אפשר לומר שכמעט בכל מקום שהאירופאים ייסדו מושבות מהסוג 'העומד לדיון' כאן, הנתינים ציפו להם, ואפילו השתוקקו אליהם בלא מודע. בכל מקום בישרו אגדות את בואם בדמות זרים הבאים מן הים ומביאים מתנות וכל טוב."[13] בלשונו הסרקסטית, פנון מעיר: "כפי שניתן לראות, הלבן מציית לתסביך סמכות ומנהיגות, בעוד המלגאשי מציית לתסביך נחיתות. כולם מרוצים."[14] פנון, לעומתו, מציע סיבתיות הפוכה. לטענתו, השזורה לאורך הספר אך מופיעה ביתר בהירות בפרק 'חווית ההוויה של השחור,'[15] המצב הקולוניאלי הוא הגורם לפתולוגיה – הוא אינו נובע ממנה:

"כל עוד השחור נמצא 'במגרש הביתי שלו', לא יהיה עליו, למעט במקרי סכסוכי פנים שוליים, להתנסות בהוויה למען הזולת […] שכן השחור כבר לא צריך להיות שחור, אלא להיות שחור לנוכח הלבן. ישנם שיבקשו להזכיר לי שזהו מצב דו סטרי. אני משיב שזה לא נכון. לאדם השחור אין התנגדות אונטולוגית בעיני האדם הלבן. בן לילה קיבלו הכושים שתי מערכות התיחסות שבהתאם להן היה עליהם להתמקם. המטאפיזיקה שלהם, או בניסוח יומרני פחות – מנהגיהם והחוקים שעליהם היו מושתתים, הושמדו, משום שעמדו בסתירה לציוויליזציה שלא הכירו, ציוויליזציה שכפתה עליהם מנהגים וחוקים אחרים. […] הדבר לא היה חמור כל כך. ואז… אז הוטל עלי להתייצב מול המבט הלבן. משא לא מוכר הכביד עלי."[16]

הטענה, המתכתבת עם הגותו האונטולוגית של הגל אך טוענת שהיא אינה ישימה בחברות כבושות, שונה באופן מהותי מזו של מאנוני. מאנוני תלה את המצב הקולוניאלי כסימפטום של פתולוגיה, ואילו פנון רואה במצב הקולוניאלי סוכן פתולוגני (Pathologenic). השחור, הנאלץ כעת להתמודד עם מחיקתו ועם ראיפיקציה (Reification) מוחלטת שלו לכדי 'כושי', מוצא עצמו לכוד – ברמה הפסיכודינאמית, אך לא רק – בין הזהות שלו (קרי, שחור) ובין תפיסה שקיימת בתת-מודע שלו (קרי, שחור זה רע). טענתו של פנון מזכירה במעט את טענת לוינס בדבר האלימות הכרוכה במפגש עם 'האחר'.[17] עם זאת, עור שחור, מסכות לבנות ראה אור כמעט עשור לפני כוליות ואינסוף. בנוסף, בעוד לוינס בוחן את הדברים בעיקר מנקודת המבט של הסובייקט, הרי שפנון טוען כי הוא "אובייקט בין אובייקטים, כלוא באובייקטביות."[18]

ואולן, טענתו של פנון מחדשת דבר-מה נוסף. באופן מפורש וברור הרבה יותר מתיאורטיקנים של הנפש ופסיכואנליסטים שקדמו לו, פנון עושה קישור בין הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. אמנם, פרויד כבר כתב על כך שלחברה יש נציג בתוך מבנה הנפש של האדם, האגו-אידיאל.[19] רעיון זה, נוכח תפקידו המרכזי – לדידו של פרויד – של האגו-אידיאל במגוון רחב של פתולוגיות,[20] מניח את התשתית לקשר בין החברה והפסיכופתולוגיה של הפרט. בנוסף, קארל גוסטאב יונג (Jung) טען כי קיים חלק בלא-מודע שהוא משותף לכל בני האדם. לאור אופיו המשותף של הלא-מודע העל-אישי, ניתן להבין כי הוא מהווה נציג של החברה בנפש האדם.[21] עם זאת, פנון אמר את הדברים באופן מפורש הרבה יותר: "הלא-מודע הקולקטיבי הזה הוא בעצם תרבותי, כלומר נרכש. […] כך כושי […] שחי בצרפת, נשם, ספג את המיתוסים והדעות הקדומות של אירופה הגזענית, שהטמיע את הלא-מודע הקולקטיבי של אירופה הזו, לא יוכל – אם יצא מתוך עצמו, אלא לגלות את שנאת הכושים שלו."[22]

הקישור שפנון עושה בין הסוציולוגיה והפסיכולוגיה בא לידי ביטוי באופן בו, לטענתו, מתגבש ומתעצב הלא-מודע העל-אישי, באמצעות השפה:

"לדבר כושונית עם כושי זה להעליב אותו, שכן הוא זה שמדבר את השפה הזו. יש שיאמרו: אין כאן כוונה, אין רצון להעליב. אני מסכים עם זה. אבל בדיוק חוסר הרצון הזה, חוסר הכוונה הזה, הנונשלנטיות האגבית הזאת, חוסר המאמץ שבו מקבעים אותו, שבעזרתו כולאים אותו, הופכים אותו לפרימיטיבי, עושים ממנו חסר תרבות- זה מה שמעליב. […] לדבר שפה מסוימת פירושו לקבל על עצמך עולם ותרבות מסוימים. האנטילי שרוצה להיות לבן יתקרב אל מטרתו ככל שיכבוש את הכלי התרבותי, את השפה. אני זוכר, לפני יותר משנה, בליון, לאחר הרצאה שערכתי בה הקבלה בין השיראה השחורה לאירופאית, עמית צרפתי אמיר לי בחום: "אתה בעצם לבן." העובדה שחקתי בעיה מעניינת כל כך באמצעות השפה של הלבן, העניקה לי זכויות של אזרח מן השורה."[23]

בנוסף, פנון בוחן את נכסי התרבות אליהם חשופים הילדים הילידים, ואת האופן בו הם מעצבים את תפיסותיהם לגבי הלבנים, ולגבי עצמם:

"סיפורי טרזן, עלילות מגלי ארצות בני שתים-עשרה, הרפתקאות מיקי מאוס, וכל העיתונים המצויירים, מיועדים למעשה לפירוק אגרסיות קולקטיביות. אלה הם עיתונים שכתבו לבנים למען לבנים קטנים. אבל פה קבור הכלב. באיים האנטילים, ויש לנו כל הסיבות להאמין שהמצב בשאר המושבות אינו שונה, בולעים הילידים הצעירים את אותן חוברות בדיוק. והזאב, השטן, השד הרע, הפרא, הרוע – מיוצגים תמיד על ידי כושי או אינידיאני; ומכיוון שישנה תמיד הזדהות עם המננח, הכושי הקטן נעשה מגלה ארצות, הרפתקן, מיסיוניר ש"עלול להיטרף על ידי הכושים המרושעים", ממש כמו הלבן הקטן."[24]

גישתו של פנון מתכתבת ומתפלמסת עם גישותיהם של האנתרופולוגים ברוניסלב מלינובסקי (Malinowski) ואלפרד רדקליף-בראון (Radcliffe-Brown).[25] בניגוד למלינובסקי, פנון אינו רואה בסדר החברתי ביטוי לצרכים הפסיכולוגיים של היחיד. בניגוד לרדקליף-בראון, פנון אינו רואה במוסדות החברתיים כמשרתי החברה בלבד. במקום זאת, פנון טוען כי: "אפשר לומר שכל נוירוזה, כל התנהגות אבנורמלית, כל גירוי-יתר רגשי אצל אנטילי, הם תוצאת המצב התרבותי. בניסוח אחר, ישנה קבוצת הנחות יסוד, סדרת טענות שחודרות באטיות, בערמומיות, בעזרת ספרים, עיתונים, מערכת החינוך וספרי לימוד, פרסומות, קולנוע, רדיו – אל תוך הפרט, ומכוננות את השקפת עולמו על הקבוצה שאליה הוא משתייך."[26] החברה – קרי, הסוציולוגיה – משפיעה על מבנה הנפש של האדם – קרי, הפסיכולוגיה.

על מנת להימנע מניסוח תיאוריה גזענית-פסיכולוגית (למשל, ההנגדה שעשה מאנוני בין מבנה הנפש הלבן ומבנה הנפש השחור), מבקש פנון לבחון את הסיטואציה וההבניה החברתית, בניגוד לגזע, כגורמים האטיולוגיים למבנה הנפש. מכאן, בונה פנון את הטיעון המרכזי שלו על גזענות שכוונה נגד שחורים. נקודה זו הינה מעניינת ביותר שכן פנון למעשה מעביר את 'שדה-המשחק' שבו מתעצב מבנה הנפש מן השדה המיני-משפחתי שהציע פרויד, אל שדה של יחסי כוחות גזעיים, ותחושות הדיכוי שהם מעוררים.[27] עם זאת, תחושת הדיכוי, ההאשמה העצמית ותסביכי התלות/נחיתות אינם מוגבלים לשיח הגזעי או הקולוניאלי בלבד. מרגע שהדיון עובר לשדה האינטרא-נפשי, צבע העור נשאר ברקע לדיון, כנסיבות בלבד, ומפסיק להיות רלוונטי. אמנם, במקומות רבים במהלך הספר פנון מתייחס גם לגזענות אנטישמית,[28] ולדיכוי מעמדי,[29] אך הוא טוען כי הם שונים באופן מהותי, כיוון שבעוד היהודי יכול להיתפס (במובן תפיסה חושית, או סיווג חברתי) בעיני ההגמון המדכא כ'לא-יהודי' בקלות יחסית, השחור אינו יכול להיתפס כ'לא-כושי'.[30] השחור אינו יכול לברוח מ'כושיותו', ולכן חווית הדיכוי שלו היא נוכחת-תמיד, כל הוא נמצא בסביבה תרבותית 'לבנה'. זאת ועוד, היהודי הוא, לרוב, גם לבן; מדוכא מחד, אך מדכא מאידך.

הנקודה שהצגתי לעיל הינה בעייתית מעט בטענה של פנון. אם צבע העור עובר לרקע הדיון, הרי שהוא הופך להיות לא רלוונטי. טענתו של פנון לגבי הבדל מהותי, איכותי, בין הגזענות הלבנה והגזענות האנטישמית אינה ברורה מאליה; על פניו, נראה כי מדובר בהבדל כמותי, אם בכלל. נכון הדבר כי עדיף 'מינון' נמוך של גורם פתולוגני (חשיפה לחווית דיכוי) ממינון גבוה שלו, אך בכל מקרה לא נראה כי קיים ביניהם הבדל איכותי. לכן, ייתכן כי ההבחנה של פנון בין היהודי, הפרולטר והכושי אינה מתאימה.

זאת ועוד, ניתן לשער כי מבנה נפש שסבל פגיעה כתוצאה מדיכוי נוכל למצוא במקרים נוספים של אי-שיוויון בין קבוצות: דיכוי צבאי ('השטחים הכבושים');[31] דיכוי מגדרי (הדרת נשים); דיכוי עדתי (מזרחים–אשכנזים); ודיכוי דתי (ממשלת סין–תנועת הפאלון גונג).[32] בנוסף, הגם שאת פנון מעסיקים מצבים קולוניאליסטיים שכוללים בעיקר את מדינות אירופה, אפריקה והאיים הקריביים, התופעה לא הייתה מוגבלת לאזורים אלו בלבד (למשל, השלטון הקולוניאלי היפני בטייוואן). פנון אמנם לא מונה אותם באופן מפורש, אך נהיר כי הוא מכיר במגוון הרחב של מצבי הדיכוי: "כל צורות הניצול זהות, כיוון שכולם מיושמות על אותו 'אובייקט': האדם. הניסיון להתייחס למבנהו של ניצול כזה או אחר ברמה המופשטת פירושו להסתיר מעצמנו את הבעיה העיקרית, הבסיסית, שהיא להשיב את האדם אל מקומו. הגזענות הקולוניאלית אינה שונה מכל גזענות אחרת."[33] אם כן, מבנה הנפש שהציג פנון, הפְּסִיכֶה שהושפעה וטומאה על ידי דיכוי, עשוי להופיע במגוון רחב של סיטואציות ותרחישים חברתיים-מדיניים. הפסיכה הזו איננה שחורה, או לבנה, כי "הכושי איננו, לא יותר מאשר הלבן;"[34] היא אנושית.

נקודה זה אמנם מעניקה משנה תוקף לטענה ההומניסטית של פנון אך היא מחלישה קמעה את טענתו בקשר לתפקידה של הסוציולוגיה כגורם מסביר של פסיכופתולוגיה. ההקשר החברתי הפרטיקולארי הופך לנסיבות, ולא להסבר, שכן הסוכן הפתולוגני, 'המרכיב הפעיל', בדיכוי קולוניאלי הוא חווייתו של המכופף, המדוכא, ולא המצב הקולוניאלי. שורש העניין נעוץ בשאלה כיצד אדם מגיב לחוויית הדיכוי, ולא בתכונותיו של הדיכוי/ההגמון הפרטיקולארי. הווי אומר, ייתכנו גם מצבים נפשיים, ללא זרזים סוציולוגיים, שבהם יחסי הכוחות שהאדם יחווה יגרמו לו לחוש שהוא מצוי בדיכוי, ולכן הם עלולים לגרום לו לפתח את תסביכי הדיכוי ומבנה הנפש שפנון פיתח בספרו. אדם זה אמנם יגיב כפי שכל בן-אנוש יגיב, אך קשה יהיה לטעון שהוא סובל מדיכוי אם נבחן את הסיטואציה מבחינה סוציולוגית.

סיכום

בספרו, עור שחור, מסכות לבנות, פנון טוען כי כל בנות-אדם ובני-חווה חולקים את אותן אבני הבניין הפסיכולוגיות, וכי לחברה האנושית ולסביבה התרבותית יש תפקיד מכריע בבניית מגדל האישיות, בעיצוב מבנה הנפש של הפרט. כיום טענותיו נשמעות טריוויאליות, אך זהו המצב רק מכיוון שהן אומצו באופן נרחב כל-כך על ידי הוגי הדעות ואנשי הרוח בששת העשורים שחלפו מאז העלה את הדברים על הדף. כתיבתו, אשר שזור בה כחוט השני הלהט האנושי השואף לקשר אותנטי, במושגיו של לוינס,[35] או קשר מרכזי, במושגיו של אריך פרום,[36] מרגשת ואינה משאירה את הקורא אדיש. נותר רק לקוות שנשכיל 'להרוג' את הכושי והלבן כדי לגלות את עצמנו, כפי שהציע פנון, ולא ניתן לכושי וללבן להרוג אותנו, או גרוע מכך, אחד את השני.

ביבליוגרפיה

אביטבול, מישל ודניאל זיסנווין. מקולוניאליזם ללאומיות: תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005.

יונג, קארל גוסטב. "הלא-מודע האישי והעל-אישי (או הקולקטיבי). בתוך: הפסיכולוגיה של הלא-מודע, בתרגום חיים איזק. תל-אביב: דביר, 1987. 52-67

לוינס, עמנואל. כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות. בעריכת ז'ואל הנסל, בתרגום רמה איילון. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2010.

מלינובסקי ברוניסלב. מין והדחקה בחברה הפראית. בתרגום דפנה לוי. תל-אביב: רסלינג, 2004.

פנון, פרנץ'. עור שחור, מסכות לבנות. בתרגום תמר קפלינסקי. תל-אביב: ספרית מעריב, 2004.

——— מקוללים עלי אדמות. בתרגום אלה שוחט. תל-אביב: בבל, 2006.

פרום, אריך, אמנות האהבה. בתרגום דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות, 2001.

Fanon, Frantz. A dying colonialism. Translated by Haakon Chavalier. New York: Grove Press, 1967.

———. Toward the African Revolution: Political Essays. Translated by Haakon Chavalier. New York: Grove Press, 1988.

Freud, Sigmund. The Ego and the Id, 1923.

Leung, Beatrice. “China and Falun Gong: Party and society relations in the modern era.” Journal of Contemporary China 11, no. 33 (November 2002): 761–784.

Nicholls, Tracey. “Frantz Fanon.” Internet Encyclopedia of Philosophy (2011).

Radcliffe-Brown, Alfred Reginald. The Andaman Islanders. Glencoe, IL: Free Press, 1948.

Rego, Nasser. “Reading Fanon in Palestine/Israel.” Jadaliyya, 2012. http://www.jadaliyya.com/pages/index/4972/reading-fanon-in-palestine-israel (accessed December 30, 2012).


[1] American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition: DSM-IV-TR® (American Psychiatric Association, 2000).

[2] פרנץ' פנון, עור שחור, מסכות לבנות. בתרגום תמר קפלינסקי (תל אביב: ספרית מעריב, 2004).

[3] Frantz Fanon, A dying colonialism, trans. Haakon Chavalier (New York: Grove Press, 1967).

[4] פרנץ' פנון, מקוללים עלי אדמות. בתרגום אלה שוחט (תל אביב: בבל, 2006).

[5] Frantz Fanon, Toward the African Revolution: Political Essays, trans. Haakon Chavalier (New York: Grove Press, 1988).

[6] Tracey Nicholls, “Frantz Fanon,” Internet Encyclopedia of Philosophy (2011).

[7] על לשון 'דיבור לחוץ' (Pressured speech): דיבור מהיר, כמעט ללא הפסקה, המלווה לרוב בקפיצות אסוציאטיביות בין רעיונות. דיבור לחוץ הוא אחד המאפיינים של התקפי מאניה.

[8] אף על פי שאני מסתייג לחלוטין מהשימוש בצבע עור, ולכן במילה 'כושי', לתיאור אדם, אני נאלץ לאמץ את השיח הפנוני כפי שהוא, על מנת לפתח דיון פורה.

[9] Ibid.

[10] מישל אביטבול ודניאל זיסנווין, מקולוניאליזם ללאומיות: תוניסיה, אלג’יריה, מרוקו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), 75.

[11] Nicholls, “Frantz Fanon.”

[12] פנון, עור שחור, מסכות לבנות, 64-82.

[13] מאנוני, בתוך פנון, עור שחור, מסכות לבנות, 75.

[14] שם.

[15] שם, 83-108.

[16] שם, 83-84.

[17] עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות. בעריכת ז'ואל הנסל, בתרגום רמה איילון (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2010).

[18] פנון, עור שחור, מסכות לבנות, 83.

[19] Sigmund Freud, The Ego and the Id, 1923.

[20] Ibid.

[21] קארל גוסטב יונג, "הלא-מודע האישי והעל-אישי (או הקולקטיבי)," בתוך: הפסיכולוגיה של הלא-מודע (תל אביב: דביר, 1987), 52-67.

[22] פנון, עור שחור, מסכות לבנות, 143.

[23] שם, 26-30.

[24] שם, 112.

[25] ברוניסלב מלינובסקי, מין והדחקה בחברה הפראית. בתרגום דפנה לוי (תל אביב: רסלינג, 2004); Alfred Reginald Radcliffe-Brown, The Andaman Islanders (Glencoe, IL: Free Press, 1948).

[26] פנון, עור שחור, מסכות לבנות, 117.

[27] נקודה מעניינת נוספת בה הצעתו של פנון אינה מתיישבת עם התיאוריה הפרוידיאנית היא שפנון אינו תוחם את עיצוב מבנה הנפש בשנים הראשונות של הילדות, אלא טוען שגם דיכוי מאוחר יותר עשוי לעצב מבנה נפש מדוכא.

[28] ראה, למשל: שם, 87-91.

[29] ראה, למשל: שם, 101-102.

[30] שם, 112-113.

[31] Nasser Rego, “Reading Fanon in Palestine/Israel,” Jadaliyya, 2012,  http://www.jadaliyya.com/pages/index/4972/reading-fanon-in-palestine-israel (accessed December 30, 2012).

[32] Beatrice Leung, “China and Falun Gong: Party and society relations in the modern era,” Journal of Contemporary China 11, no. 33 (November 2002): 761–784.

[33] פנון, עור שחור, מסכות לבנות, 68.

[34] שם, 176.

[35] לוינס, כוליות ואינסוף.

[36] אריך פרום, אמנות האהבה. בתרגום דפנה לוי. (לוד: מחברות לספרות, 2001).

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: