Skip to content

רכבת הרים קיומית – סימולציית חרדה כערך השרדותי

ינואר 1, 2013

לא לחינם רבים מחשיבים את ספרו של אלבר קאמי (Camus), הדֶבֶר,[1] יצירת מופת. עם זאת, עבורי, הקריאה בו לא הייתה קלה. אף על פי שהם נוכחים בספר, הרעיונות המורכבים העומדים בלב היצירה לא היו מקור הקושי שלי. בדומה, גם סגנון הכתיבה ואיכות התרגום לא היוו מוקשים עבורי. באופן חריג, אפילו עומס הקריאה הגבוה לא היווה עבורי מכשלה. מקור הקושי שלי נעוץ בהזדהות עם הדמויות הראשיות בספר, עם מאבקן אל מול מגפת הדבר, ועם התמודדתן עם ארבע החרדות הקיומיות, כפי שקרא להן ארווין יאלום (Yalom). עם זאת, ייתכן כי אותו ליבוי של חרדות הוא גם הסיבה שקוראים רבים כל-כך, ואני ביניהם, נהנו מהיצירה, והסיבה שהיא זכתה למעמד של יצירת מופת. בהנחה כי מרבית הקוראים אינם מזוכיסטים, עולה השאלה כיצד עומדת הנאתם של קוראי הדֶבֶר בהשוואה להנאה שחווים אנשים בסיטואציות אחרות שמעוררות חרדה, לדוגמא נסיעה ברכבת הרים. בתגובה זו אטען כי בין שתי החוויות יש יותר מן המשותף משנדמה במבט ראשון.

            יאלום כותב בספרו, Existential Psychotherapy,[2] על ארבע חרדות או תֶמות (Concerns) מרכזיות שמלוות את המין האנושי, הנובעות מעצם קיומו: (א) מוות – הידיעה כי נמות ביום מן הימים וכי קיומנו הוא זמני. (ב) חופש – ההכרה בכך שקיומו של אדם בעולם מלווה בחופש בחירה מוחלט לקבוע את מעשיו, מסלול חייו וגורלו, וההכרה המשתמעת מכך שאין מערכת או גורם גדול יותר – אין סדר, ואין מערכת חוקים. (ג) בדידות – מדובר בבדידות ברמה הבסיסית ביותר, הנובעת מכך שהאדם הגיע אל העולם לבדו, ויעזוב את העולם באותה צורה. אף על פי שישאף להשתייך לחברה, או יבקש בכל מאודו להתאחד עם אדם אהוב, דינו אחד – למות לבד. (ד) חוסר משמעות – אם קיומנו בעולם חסר המסגרת הזה הינו זמני ובודד באופיו, מה יכולה להיות משמעות הקיום שלנו, או במילים אחרות, מדוע אנחנו כאן? יאלום טוען כי האדם הבריא בנפשו הוא זה שהצליח לפתח מנגנוני הגנה אפקטיביים לחרדותיו הקיומיות, כגון הדחקה, הכחשה, רציונליזציה ואחרים, מבלי שמנגנוני ההגנה הללו יערימו קשיים נוספים על חייו. לעומתו, אדם שאינו מצליח לפתח מנגנוני הגנה יעילים ולכן הוא נאלץ להתעמת באופן תדיר ויומיומי עם חרדותיו הקיומיות, או שמנגנוני ההגנה שלו חזקים מידי, והוא מוצא עצמו מנותק מהמציאות ומטבעו האנושי, מפתח מבנה אישיות פסיכופתולוגי.

            מגפת הדבר מעוררת באופן יעיל להחריד את חרדותיהן של הדמויות ברומן. זאת ועוד, ניתן לראות בכל אחד מן הגיבורים הראשיים ביטוי מובהק לחרדה מרכזית. פחדו של קוׂטאר ממותו שלו מביא אותו לשמוח במותם של אחרים במגפה, ואף לרצוח בעצמו. רַמבֶּר, בניסיונותיו הנואשים לברוח מן ההסגר מבטא את התשוקה והדחף הבלתי נלאה להתגבר על חרדת הבדידות. לעומתו, השופט אוׂתוׂן הפנים את נפרדותו, אך הוא מנסה, באמצעות מעשה סמלי של התנדבות במחנה הבידוד, להרגיש קרוב אל בנו. טארוּ ופָּנֶלוּ מגלמים שניים מנסיונותיהם השונים של בני האדם להתמודד עם חרדת החופש – פָּנֶלוּ, באמצעות מנגנון שייתכן כי יאלום היה מכנה הכחשה, מתנגד להנחה האתאיסטית העומדת בבסיס גישתו של יאלום, הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית; טארוּ מממש, או מנסה לממש, את חופש הבחירה שלו ונמנע מהרג, בניגוד למסורת אביו ובניגוד לחוקי מולדתו. על שאלת המשמעות מספקים גְראן ורייֶה תשובות שונות. המשמעות בחייו של גְראן נובעת מיצירתו, אך בקשתו לשרוף את כתב היד כאשר חשב שהגיע לרגעיו האחרונים מעוררת את  החשד כי ייתכן שנמלך בדעתו שיצירתו ראויה להיות השריד האחרון שישאיר אחריו. מצד שני, רייֶה אף על פי שאת יצירתו האישית הוא אכן 'פרסם', רואה בהוצאה לאור אמצעי, ולא מטרה. מטרתו האמיתית היא לספק "עדות למה שחייבים היו לעשות, ולמה שבלי ספק, למרות הלבטים האישיים הקשים, עוד יהיו חייבים לעשות נגד הזוועה וזרועהּ הנטויה כל אותם אנשים, שמאחר שאין בכוחם להיות קדושים והם מסרבים להשלים עם הפורענויות, משתדלים הם להיות רופאים."[3] רייֶה מעלה על נס, אך ללא אופטימיות, את התמרדותם של בני האדם כנגד הטבע, ואת התעקשותם הטרגית להתקיים כיצורים מחפשי משמעות בעולם נטול משמעות.

אם כן, הקריאה ביצירת המופת של קאמי אינה פשוטה כיוון שהיא מעוררת בקורא את חרדותיו הקיומיות. אך כיצד עומדת חווית הקריאה ביחס לחוויית הנסיעה ברכבת הרים? חווית הנסיעה ברכבת הרים עשויה להיות מטלטלת, אך לאחר מספר דקות – או, אם מדובר ברכבת מפלצתית במיוחד, מספר שעות – ניתן לראות ירידה במדדי החרדה (לדוגמא, אדרנלין, צעקות וקצב לב מהיר). באופן דומה, שוככת גם החרדה המתעוררת כתוצאה מקריאת הספר לאחר מספר שעות, או ימים. מחד, חרדתם המוחשית של הנוסעים ברכבת לחייהם, המערבת גם אלמנטים גופניים מובהקים, שונה מהחרדה בעלת האופי המופשט שעולה בקוראי הספר. מאידך, חגורת הבטיחות של רכבת ההרים, והיכולת להתנתק מהספר ולהפסיק את הקריאה, מאפשרת לנו להתעמת עם החרדות שעימן עלינו להתמודד במהלך כל ימי חיינו, בסביבה בטוחה וחסרת סיכונים באופן יחסי. אף על פי שבהיבטים מסויימים ניתן לראות בין שתי החוויות הבדל איכותי, אבקש לטעון כי בבסיסן עומדת אותה איכות, וכי ההבדל העיקרי ביניהן הוא כמותי. ייתכן כי ההנאה שאנו שואבים משתי החוויות נובעת מערכן ההישרדותי – בדומה למשחקי הציד של גורי חתולים – הן מאפשרות סימולציה והתנסות, במעין מורטוריום מוגן, במצבים מעוררי חרדה. לשתיהן חלק חשוב בפיתוח מנגנוני ההגנה שלנו, ובחידוד יכולת התמודדות שלנו עם המציאות.


[1] אלבר קאמי. הדֶבֶר, ספריה לעם. תל-אביב: עם-עובד, 2001.

[2] Irvin .D. Yalom. Existential psychotherapy: Basic Books, 1980. pp. 9-10.

[3] קאמי, עמוד 270.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: